יחיא שונא מתנות

בואו נדבר על מתנות.  כמו כל ילד גם אני אהבתי מתנות. יום אחד אימי אמרה לי ששלמה המלך, החכם באדם, קבע  ש”שונא מתנות יחיה” (משלי ט”ו, כ”ז). עם הגיון בריא של ילד כמובן שהמשפט לא הובן. מה רע בלקבל מתנות ולמה מי שאוהב אותן כמוני דינו למות? יותר מאוחר הבנתי שכנראה הפירוש הנכון הוא “שונא מתנות יחיא” כלומר יחיא שונא מתנות אבל אני אוהב וזה בסדר.

בכלכלת המשפחה אנחנו רואים לא פעם שסעיף המתנות בתזרים החודשי של המשפחה הוא משמעותי, לפעמים אף מעל עשרה אחוזים מסך ההוצאה החודשית. יתרה מכך, כאשר נדרשת התייעלות תקציבית במשפחה, היא מתקשה לקצץ בסעיף זה למרות ההשפעה המשמעותית שלו על ההוצאה השוטפת. מדוע? התשובה די ברורה. הרי איננו שולטים על כמות השמחות אליהן אנו מוזמנים, וגם עלות המתנה נקבעת כמעט לחלוטין על ידי רמת הקרבה לבעל השמחה וסוג האירוע. הוצאות שוטפות שקשה להפחיתן הן מעין “מס”. כיצד הגענו למצב שבו אירוע שמח הופך למס או לעונש כלכלי? לא מזמן נכחתי במפגש חברתי שבו אחד החברים הודיע על חתונת בנו והזמין את כל הנוכחים. ראיתי את פניהם של חברי הקבוצה מחמיצים כמו בעת קבלת דוח חניה. כמובן שאת החמצת הפנים כיסו בחיוך נבוך אבל התובנה היתה ברורה – שמחה לפעמים זה עונש. איך הגענו למצב הזה?
התשובה בידי סוציולוגים כנראה שכן מדובר בלחצים תרבותיים וחברתיים הנוגעים בצורך הבסיסי של האדם לשייכות, כבוד ומעמד. זה נכון גם לבעלי השמחה וגם לאורחיה. בתרגום כלכלי, יש אינפלציה של המחיר הכלכלי של שמחות וחגיגות. זה מתחיל בימי ההולדת בגן, מסיבת הבר מצווה, סיום התיכון, חתונה ועוד. כולנו מכירים את האינפלציה הזו. גם אם לא כולנו מסכימים ערכית עם רמת הראוותנות בשמחה כלשהי עדיין לרוב נשתף פעולה כאורחים.

אז מה עושים? ראשית, הגברת המודעות הכלכלית. משפחה שעוברת תהליך אימון לכלכלת המשפחה כבר רואה בבירור את המשמעות הכלכלית של נושא המתנות והשמחות. כשיש בהירות כלכלית ניתן גם לראות את המחיר האמיתי. למשל, האם מסיבת בר מצווה לילד תבוא על חשבון חסכון ללימודים אקדמאים? האם חתונה מפוארת תדחה את בנית ההון העצמי לרכישת דיור בכמה שנים טובות? האם השתתפות בכל שמחה אליה אנו מוזמנים תקטין את החסכון שלנו ליעדים אחרים החשובים לנו? כשיש בהירות ניתן בקלות להבין את העלויות האלטרנטיביות כלומר את המחיר האמיתי. אגב, כל בחירה היא לגיטימית ואין כל רע באירוע מפואר או בהענקה ברוחב לב כאשר החלטות אלה נעשות תחת מודעות כלכלית. הדיון כאן כלכלי בלבד.

מה עושות משפחות שאינן מוכנות לשלם את המחיר הכלכלי אך מתקשות עם הלחצים החברתיים והתרבותיים? יש לא מעט אפשרויות. אפשר למשל להעניק מתנה המבוססת על כישוריי או יכולותיי המקצועיות במקום תשורה כספית.  ישנה כיום מגמה גוברת של חתונות חברתיות (חפשו בגוגל) בה המוזמנים לוקחים חלק בהפקת האירוע ומימושו. ישנה מגמה של גני ילדים האוסרים על הבאת מתנות לימי הולדת (לפחות בגן עצמו) שהרי כמה שמחה יכולה כבר להביא הבובה השלושים של אלזה ואנה או העותק העשרים של סמי הכבאי? האם ציור אישי מהלב או עבודת יד מיוחדת לא גורמת לילד יותר אושר?
ישנן גם משפחות שבצורה מודעת מצמצמות את כמות השמחות אליהן הן הולכות מתוך החלטה שלא להקריב יעדים חשובים יותר בתמורה.
לסיום, אנפץ מיתוס נפוץ. עלות החתונה (או בר מצווה, ברית וכיו”ב) מכוסה על ידי הצ’קים מהאורחים כך שהיא אינה עולה כלום. נכון (אולי), אבל עלויות החתונות של עשרים זוגות החברים שלנו משולמות על ידינו ורק החתונה הבודדת שלנו משולמת על ידם. מכאן, ככל שרמת העלויות הממוצעת של שמחות קרובינו ומכרינו עולה כך המחיר הכלכלי שנגבה ממשפחתנו גבוה יותר, לעתים עד כדי מצוקה אמיתית.
אני תקווה שהמגמות החברתיות ייפגשו עם ההגיון הכלכלי כך ששמחות תהיינה באמת שלמות, מכל הלב וללא מחיר כלכלי כבד מנשוא.

רק בשמחות.