השבוע היתה מחאת הנכים בכותרות. לא אביע עליה או על תוצאותיה את דעתי כאן. עקבתי אחרי המחאה ואחרי אחרים שכתבו והגיבו עליה. מעבר לדיונים הרבים בתקשורת ובזירה הפוליטית שרובם היו שטחיים, חזר מוטיב אחד בצורה דומיננטית שאותי מאד הדאיג. יש ציפיה בחלקים גדולים בציבור שהממשלה תחלץ אותו מכל צרה. זה יכול להיות בג’ונגל בדרום אמריקה, בחוסר יכולת לשלם את המשכנתא, כשנשרף הבית, בהסתבכות רפואית, בהסתבכות כלכלית ואפילו חלילה באריכות ימים. יש לא מעט שמאמינים בכך כי הם גדלו על המוטיבים הללו. אולי זה השירות הצבאי שבעטיו אנו מרגישים שכף הזכות שלנו תמיד מלאה ואולי אלה קורבנות אחרים שהקרבנו למען המולדת מבחירה או שלא. יש לא מעט, פוליטיקאים בעיקר, הניזונים מליבוי האמונה השגויה הזו ובכך משעבדים את עתיד תומכיהם ועתיד החברה כולה. צריך להגיד בקול רם: גם אם זה היה נחמד לו היה גוף כלשהו שמחלץ אותנו מכל צרה, הוא לא באמת קיים. נכון שיש ציפיה סבירה מהממשלה לספק לנו שירותים שונים כמו ביטחון, בריאות, רווחה, חינוך וכד’ אולם שירותים אלה מוגבלים ואוניברסליים. במילים אחרות לא ניתן לצרוך אותם ללא הגבלה. יתרה מזאת, כל צריכה לא הכרחית של שירותי ממשלה בהכרח מקטינה את יכולתם של אלו שבאמת נזקקים להם לצרוך אותם.
איך כל ההקדמה הארוכה הזו קשורה לכלכלת המשפחה? ובכן, החיים הכלכליים במאה ה-21 מחייבים כל אחד לתכנן את חייו הכלכליים. החובה הזו היא תוצאה בעיקר של התארכות תוחלת החיים מחד ומורכבות החיים הכלכליים בחברת השפע מאידך. עכשיו, המשפט החשוב שכל אחד צריך לזכור:
חוסר תכנון והיערכות כלכלית ארוכת טווח משמעה סכנה לחיי עוני בשלב כלשהוא בחיים
הסבר:
במאה ה-21 תוחלת החיים תחצה את המאה שנה. החיים ארוכים בהרבה מהחיים במאה ה-20. בנוסף, היחס בין שנות העבודה בהם ייצרנו הכנסה שוטפת ושנות הבטלה קטן משמעותית. על כל משפחה להיערך כלכלית לארבעה מצבים שהשלכותיהם הכלכליות משמעותיות. נקרא להן ארבע האבנים הגדולות שכל משפחה צריכה לשים בצנצנת הכלכלית שלה לפני כל דבר אחר.
זקנה – כשלושים שנה של חיים ללא הכנסה מעבודה לאחר הפרישה
מצב סיעודי – מצב פיזי שבו אדם זקוק לעזרת הזולת לביצוע פעולות יומיומיות
הסתבכות רפואית – מחלה קשה, נכות, צורך בטיפול רפואי יקר, אי יכולת לעבוד
שינוי לרעה במצב כלכלי – אבדן הכנסה מפיטורין או מוות, הסתבכות בהלוואות, צריכת אשראי מופרזת וכד’.
ארבעת המצבים הללו אינם נדירים אך אי מוכנות להם יכולה להביא להדרדרות כלכלית ולעוני במהרה ובקלות. האם הממשלה צריכה לחלץ אותנו ממצבים אלה והאם היא יכולה? התשובה פשוטה. לממשלה סכום כסף מוגבל ולכן היא צריכה לחלקו בתבונה. דרישה ממנה
להגדיל הוצאה בתחום אחד תחייב הקטנה בתחום אחר או גבית מיסים נוספת. האזרח אינו יוצא מרווח מזה. לכן, מוטב לכל האזרחים, כעיקרון, לא לבסס את האסטרטגיה הכלכלית שלהם על סיוע ממשלתי. ממשלה אינה חברת ביטוח. בנוסף, ככל שפחות אזרחים יצרכו שירותים וקצבאות, כך אלה שבאמת זקוקים להם יקבלו שירותים איכותיים יותר. זהו צדק חברתי.
עכשיו, כיצד מטפילם בארבע האבנים הגדולות שמנינו?
זקנה – עוקבים ומתיידדים עם ההפקדות הפנסיוניות שלנו (שכירים ועצמאים כאחד) וחוסכים ומשקיעים עצמאית לעת זקנה מעבר לתכניות הפנסיוניות. לא מושכים פיצויים במעבר בין עבודות. זכרו, שלושים שנה (אולי יותר) זה הרבה זמן.
מצב סיעודי – רוכשים ביטוח (לפחות לחמש השנים הראשונות) ו/או מקצים סכום כסף מחסכונותינו ליעד זה (כחצי מיליון שח). מקפידים על תזונה בריאה ופעילות גופנית.
הסתבכות רפואית – רוכשים ביטוח אובדן כושר עבודה איכותי (לרבים יש דרך ביטוחי מנהלים) או ביטוח נכות (לרבים יש דרך קרן הפנסיה). מבטחים כנגד קטסטרופות רפואיות (ניתוחים בחו”ל, תרופות יקרות וכד’). מקפידים על תזונה נכונה ופעילות גופנית.
פיטורין, הסתבכות כלכלית או מוות– כל משפחה צריכה שיהיה לה סכום כסף בחסכון המיועד לכיסוי הכנסות של שנה כאשר אין הכנסה מעבודה. יש לחסוך לכך מראש. יש להיות מוכן תמיד להחלפת מקצוע או עיסוק על ידי לימוד והכשרה עצמית ועל ידי רענון הידע והכישורים. כל מפרנס במשפחה צריך ביטוח חיים שיכסה את פרנסת המשפחה התלויה בו למקרה שחו”ח ילך לעולמו בטרם עת. לבסוף, יש להמנע מצריכת אשראי לכיסוי הוצאות שוטפות. ככלל משפחה אינה זקוקה לאשראי כלל למעט שני יוצאים מן הכלל: משכנתא (לדירה ראשונה) והשקעה בהכשרה ושיפור היכולות המקצועיות.
לסיכום
זה לא מסובך. לפעמים זה דורש שינוי מחשבה, אבל זה מאד חשוב. טיפלתם בארבע האבנים הגדולות? בשאר האבנים יהיה לכם הרבה יותר קל.