חזרתי עכשיו מהמכולת אחרי שקניתי לחם במחיר גבוה ב 33% ממה שתכננתי. מעצבן. לחם הוא מוצר צריכה בסיסי, כך אומרת הפרסומת. כל כך בסיסי שהוא כלול בסל מוצרי הצריכה שבפיקוח משרד הכלכלה. מצוין, לא? הממשלה דואגת לאזרחיה ומפקחת על המחירים של מוצרי הצריכה הבסיסיים.
אלא שבישראל כמו בישראל מסתתרת לה קומבינה. יש לחם אחיד שמחירו 5.07 ויש לחם אחיד פרוס שמחירו 6.79 (שליש יותר עבור לוקסוס הפריסה). ובכן, מה נמצא על המדפים? נכון, רק לחם פרוס. שאלתי את המכולתן שלי מדוע הוא לא מביא לחם רגיל, יעני לא פרוס. הוא אמר שכבר אין כאלה יותר. זו כמובן שטות בקמח. 
אפשר למצוא לחם אחיד לא פרוס בחלק מהסופרים אבל הוא לרוב נחבא אל הכלים מאחורי ערימות הלחם הפרוס. היכן נושאי דגלם של השקופים כשצריך אותם? אגב, גם הלבן והאשל שתמיד קונים קומפלט ושמחירם לצרכן הוא 1.40 ו- 1.55 בהתאמה (כן, יש מעדני חלב במחירים כאלה) קשה מאד להשיג אותם כעת.
לעומת זאת, מאז התרת יבוא הגבינה הצהובה אפשר למצוא אותה ב 30% פחות מהמחיר המפוקח. כמה טוב שיש תחרות אמיתית.
בחודש נובמבר 2016 יצאה תקנה המחייבת להציג את המוצרים שבפיקוח במקום בולט ועם שילוט תקני. אולי זה מה שישיב ללחם האחיד ולאשל את תהילתם. אפשר להתווכח האם בכלל צריך פיקוח על מחירים בשוק חופשי. יש לכך יתרונות וחסרונות.
למה כל זה מעניין? ממילא אף אחד לא אוהב לבן (מזכיר את הטירונות) ולחם אחיד זה לא הכי בריא. זה מעניין משתי סיבות. אחת, קניה בסופר היא קרב מוחות בין מניפולציות שיווקיות של הקמעונאי שמניח בחזית את המוצרים הרווחיים ובין הצרכן שרוצה לקנות את מצרכיו במחיר טוב. שתיים, כי ההוצאה על המזון היא אחד הסעיפים המשמעותיים בתזרים השוטף של משפחה. רוב הצרכנים אינם מודעים לכל המניפולציות וגם אינם מכירים את כל המחירים ולכן נכנעים. מי שבאמת נהנה מקרב המוחות יכול למצוא את המוצרים שהוא רוצה במחירים הרבה יותר טובים מאשר המוצרים שבחזית. זה נכון להרבה מוצרים. נסו פעם להשקיע כמה דקות כדי לחפש, נאמר, ביסקוויטים מסוג קצת אחר או באריזה קצת שונה. כל פעם בחרו מוצר אחר ותצברו נצחונות קטנים שיוזילו לכם את הקניה. עצה נוספת היא להכיר את המחירים של המוצרים שאתם קונים באופן קבוע.
