תגית: קניית רכב בישראל

תופעת הליסינג (החכר) לכלי רכב בישראל אינה חדשה. לאחרונה היא צוברת תאוצה והופכת פופולרית אצל משקי הבית מה שמחייב ניתוח מזווית של כלכלת משפחה.

רקע היסטורי (הממהרים מורשים לדלג)

תופעת הליסינג אינה חדשה בישראל. כבר בשנות ה 70 החלו גופים עסקיים לספק שירותי מימון מותאמים לרכב ולאחר מכן גם עסקאות החכרה מימונית ותפעולית. בשנות ה-90 רווחה התופעה של רופאי שיניים, עורכי דין ושאר עצמאים מכל הסוגים שנסעו על ג’יפים חדישים כששהוצאה היתה כולה מוכרת למס דרך עסקת החכרה תפעולית. לאחר שרשויות המס הטילו הגבלות על אפשרויות ההכרה במס התופעה האטה אך פרצה שוב בתחילת המאה כאשר חברות היי-טק גדולות, ולאחר מכן גופים אחרים במשק, החכירו ציים גדולים של רכב שניתן לעובדיהם בעסקאות, שלעיתים מומנו בהשתתפות העובד ולעתים נתנו כהטבה לעובדים במימון מלא של המעסיק. המעסיקים נהנו מהפחתת עלויות שכר ומהכרה במס על הוצאה מבלי לפגוע במסגרות האשראי שלהם. כאמור, גם לעסק קטן, האפשרות להכרה בהוצאה של שימוש ברכב ואי העמסה על מסגרת האשראי היו תמיד שני מרכיבי המשיכה העיקריים של הליסינג לעסקים.

סוגי הליסינג

בגדול קיימים שני סוגים. ליסינג מימוני – דומה באופיו להלוואה, בד”כ למשך 60 חודש. ליסינג תפעולי – בד”כ לתקופה קצרה יותר (36 חודש) כאשר התשלום החודשי הוא עבור שימוש, ולפעמים כולל גם שירותי אחזקה.

מהיכן הגיעו משקי הבית? אומנות הפיתוי

למשק הבית, היתרונות של הכרה במס והקלה על מסגרת האשראי אינם רלוונטיים. אז איך בכל זאת מפתים משפחות לחתום על עסקת ליסינג? כמובן, דרך הרגש. זה די פשוט. מכונית היא מוצר שמאד מתחבר לנו לרגש (להבדיל מטוסטר נגיד). אני מודה שגם אני מרגיש משהו כלפי המכונית שלי ואני משוכנע במאה אחוז שיש לה רגשות משלה. בבוקר אני שואל אותה לשלומה ונותן לה ליטוף קל לפני שאני מבקש בנימוס רשות להתניעה. חזרה לענייננו. בכלכלת המשפחה, כולנו יודעים, יעד כלכלי יכול להתגשם רק אם חסכנו אליו. בר מצווה, חתונה, חופשה בחו”ל, מכונית וכד’. כולם מתקיימים באמצעות חסכון שחסכנו לאותו יעד ספציפי. מכונית נמצאת בד”כ כיעד לטווח בינוני ובעדיפות בינונית. כל משפחה, יעדיה והעדפותיה. עובדה שהגיל הממוצע של כלי רכב בישראל בשנת 2016 היה 6.8 שנים, אפילו כשכוללים את כל רכבי הליסינג של המעסיקים, של הצבא ושאר ציי הרכב שלרוב גילם קטן בהרבה. מסתבר, עובדה סטטיסטית, שמכונית מודרנית יכולה לחיות לא מעט (במיוחד אם מלטפים אותה בבוקר ונותנים לה אהבה).

עד כאן הכל בסדר. אלא שיום אחד פלוני רואה בעיתון מודעה כזו:

 

רגע רגע רגע. 500 שח בחודש לרכב (כמעט) חדש? בלי לחסוך לפני כן? מממממממפתה! פלוני ממשיך לדפדף ובצד האחורי של העיתון רואה מודעה עוד יותר מפתה.

מה?? אני יכול לנסוע ביגואר?

חדשה? האא! אני כבר מדמיין את העיניים של השכן כאשר יראה אותי חונה את היגואר החדשה והכחולה שלי!

איך זה באמת עובד?

עסקת הליסינג (מימוני או תפעולי) מורכבת משלושה חלקים: תשלום מקדמה, תשלום חדשי קבוע ותשלום סכום משמעותי בסוף תקופה. מבחינה פיננסית טהורה (אם נשים בצד את האפשרות של שכירות הכוללת אחזקה שאינה באמת נחוצה) מדובר בהלוואה שנראית כמו הלוואת בלון. כלומר תשלום חודשי קבוע ותשלום גדול בסוף. יתכן אפילו שתנאי ההלוואה טובים. אלא מה, בסוף התקופה אינני חיייב להחזיר את יתרת ההלוואה אם אני מחזיר את הרכב. כלומר במקרה כזה שילמתי על שימוש, כלומר כאילו שכרתי את הרכב. אז רגע, ליסינג זו עסקה מימונית או שכירותית? גם וגם. לכן ליסינג נקרא גם שכר-מכר.

מה הבעיה בראיה כלכלית משפחתית?

הבעיה אינה כלכלית טהורה וזה מה שמעניין בה. הבעיה היא שמדובר במלכודת דבש בעלת מנגנון דו-ראשי. ראש אחד מפתה צרכנים שלא תכננו לרכוש רכב חדש (וממילא זה לא היה חלק מאסטרטגיית הכלכלה המשפחתית שלהם) להתפתות ולעבור לרכב חדש. גם אם אין מדובר ברכישה באמת, עצם ההתרגלות לנסוע ברכב חדש היא פיתוי ממכר. החצי השני של המלכודת קורה אחרי 3 שנים בערך. נציג חברת הליסינג מתקשר ואומר: “שלום פלוני, רציתי לשאול אותך אם אתה לא חושב שאתה טמבל? אתה נוסע על טרנטה בת שלוש כאשר אתה יכול להחזיר לי אותה מחר בבוקר ולעבור לרכב חדש לחלוטין בלי להגדיל את התשלום החדשי!” איש חברת הליסינג אינו טועה. יתרת התשלום שלי בסוף העסקה שווה בערך או קצת פחות לשווי הרכב המשומש. לכן זה נכון שאם אחזיר אותו ואזדכה על יתרת ההלוואה ועוד ישאר קצת עודף, אוכל לעבור לרכב חדש באותו תשלום חדשי. טריק נהדר שכנראה יחזור על עצמו כל 3 שנים. חברת הליסינג הרוויחה לקוח שווי שמשלם לה כל החיים והיא רק צריכה פעם בשלוש שנים להתקשר אליו ולרענן לו את הרכב.
עכשיו, האם באסטרטגית כלכלת המשפחה שלי באמת תכננתי להחליף רכב לרכב חדש כל 3 שנים? הרי ראינו שגיל הרכב הממוצע הוא 6.8 שנים. כנראה שלא, אלא שהתפתיתי. בטווח הארוך ההוצאה של המשפחה שלי על רכב תהיה יותר ממה שהיתה צריכה להיות וכל זאת בגלל שיקולים רגשיים. שוב, אני עושה הכללה, אבל הכוונה ברורה, נכון? במילים אחרות, האם הוצאתי כסף על משהו שאני לא באמת צריך ושמלחתחילה מעולם לא רציתי? כמה פעמים זה קורה לנו עוד בחיים הכלכליים בחברת השפע? דוכנים בקניון, טלמרקטינג, מבצע 1+1 בסופר וכן, גם ליסינג למכונית…

מי עוד מרוויח?

חוץ מחברת הליסינג או יבואן הרכב, המרוויחה הגדולה היא הממשלה שהכנסותיה ממיסים על רכב הפכו אותה למכורה להן. כתבתי על כך בפוסט אני רוצה מכונית והנושא גם עולה הרבה בהרצאות שלי. כמו כל התמכרות, גם סופה יגיע ב”קריז” משום שהכבישים הולכים ונסתמים והשפעת הפקקים על התוצר במשק מתחילה להיות מדאיגה. מתישהוא זה לא יוכל להמשך. זה קרוב.

לסיכום

אסטרטגיה כלכלית משפחתית ארוכת טווח היא השלד הכלכלי של המשפחה. ללא שלד יציב כל משב רוח יסיט אותנו מדרכנו וכך קורה להרבה משפחות כפי שראינו כאן תוך בחינת נושא הליסינג. כלכלת משפחה זה הרבה מעבר לכלכלה. זה עמידה ביעדים, דבקות במטרה, התמודדות מול פיתויים וריגושים העלולים לגרום נזק בטווח הארוך ועוד.

נסיעה טובה!  

---

 

הפוסט הזה נולד ערב אחד עת רכבתי על מרכבת הברזל המפוארת שלי, מיטב הנדסת יפן, ברחבי עירי, בעוד העוברים והשבים מביטים בי בהערצה (לא ממש). התנועה הזדחלה לה כהרגלה ברחבי עירי, כלומר המרכבות האחרות, כמו זו שלי, נעו ברחובותיה כמו מרק סמיך ההולך ומתקשה עם חלוף השנים. במרכבות האחרות ישבו תושבי הממלכה, איש בדרכו ליעדו, בודדים בתוך מרכבותיהם. השעמום החמיר והחילותי לדפדף במסכי המידע של לוח השעונים עד שהגעתי למסך הזה: 

מה? קראתי (בלב) בהשתאות? את מיטב כספי הוצאתי על מרכבת הפאר עתירת כוחות הסוס כאשר זו נושאת אותי אל יעדי באותה מהירות בה כרכרה עם סוסה אחת היתה נושאת אותי לפני מאה וחמישים שנה? היתכן? שפשפתי את עיני, גרדתי את פדחתי והחלטתי לצאת לחקור את הענין יותר לעומק.
משפחה בישראל מוציאה כ 30,000 שקל בשנה על אחזקת מכונית אחת. ההוצאה על רכב נחשבת שניה בחשיבותה בכלכלת המשפחה, אחרי דיור כמובן. האמנם? בפוסט הזה אנסה לעורר חשיבה מחודשת בנוגע לרכב הפרטי במשפחה. הפוסט ארוך מהרגיל ומכיל הרבה נתונים. מתנצל מראש אך הנתונים חשובים להבנת הנושא.
הוצאה של 30,000 שקלים בשנה אם יושקעו בהשקעה אחרת יצמחו ל 1,000,000 (מיליון!) שקל תוך 24 שנים. למה זה חשוב? משתי סיבות. אחת, כדי לזכור שבכל הוצאה כספית מוותרים על האלטרנטיבה העתידית של אותו כסף (הערך העתידי). שתיים, כדי להבין שההוצאה על רכב שנתפסת משנית בחשיבותה אחרי ההוצאה על דיור, מגיעה לסכומים המתקרבים לסכומים של הוצאה על דיור (מזכיר למישהו משכנתא?).
נו, אז מה? הרי צריך רכב כדי לנוע וצריך בית כדי לגור. מה לעשות?
האם באמת רכב פרטי הוא הכרח המציאות? לא. בטח לא כמו קורת גג. אבל אבל אבל, כל עוד אין תחבורה ציבורית בסופי שבוע, ההבדל בחופש התנועה בין בעלי רכב ואלה שאינם הינו משמעותי למרבית האוכלוסיה.
זוכרים שאני לא מייעץ על מה להוציא את הכסף שהרווחתם בזיעת אפכם? It’s a free country.
אני רוצה להביא לידיעת הקוראים כמה נתונים ולאחריהם כמה טיפים שקשורים לצד הכלכלי של הרכב הפרטי. אחר כך, כל אחד יחליט את החלטותיו כרצונו, לפי ערכיו ויעדיו.
אז מיהו המוכר לי מכונית חדשה? סוכנות הרכב כמובן. לא בדיוק. כאשר אני קונה מכונית חדשה אני משלם בממוצע מס של כ 90%. במילים אחרות כאשר אני קונה מכונית לעצמי (מהכסף שנותר בכיסי אחרי תשלומי מיסי ההכנסה השונים) אני קונה עוד 0.9 מכוניות מתנה לממשלת ישראל. בסדר?
כאשר המכונית שלי מתקלקלת אני משלם על חלקי חילוף מס של 48%. כלומר כשהחלפתי 4 פלאגים קניתי לממשלה עוד שניים מתנה ממני.
אחרי שכבר קניתי את מכוניתי (וגם את זו שהממשלה בקשה שאקנה לה) עלי להשקותה בדלק על מנת שתסע. בתחנת הדלק אני משלם מס של כ 182%. לכן, כשאני מתדלק את מכוניתי, מאחורי עומדות שתי מכוניות של הממשלה ומבקשות שאתדלק אותן מכיסי. בסדר?


כל ההלקאה העצמית הזו, מדוע? רגע, מה לא ברור? חופש התנועה הוא אחד מצרכיו היסודיים ביותר של האדם. לא סתם העונש על פשע כמעט בכל חברה אנושית הוא שלילת חופש התנועה. היש מחיר לחופש? לא. מי שמוכן לקנות מכונית אחת במחיר של שתיים ומיכל דלק במחיר של שלושה (ואני ביניהם) כנראה יהיה מוכן לשלם מחיר גבוה אף יותר. איך אני יודע? כי בעבר היה מס הקניה על מכוניות גבוה יותר ועדיין קנינו מכוניות.
אבל מה קורה כשחופש התנועה מתחיל להתכרסם לו? מה קורה כשהמכונית כבר לא מספקת את חופש התנועה הנשגב בצורה טובה? עוד נחזור לשאלה הזו. בינתיים נמשיך עם עוד נתונים.

בישראל כ 3 מיליון כלי רכב. הגידול נטו עומד על כ 4% בשנה. כלומר עוד 9 שנים יהיו על הכבישים עוד מליון רכבים. תוך 20 שנה המספר יהיה כפול מהיום. לעומת זאת, אורך הכבישים לא מדביק את הקצב. בערים כמעט לא ניתן לסלול עוד דרכים וגם מחוץ לערים רוב כבישי האורך והרוחב במדינה כבר נסללו. אפשר עוד להרחיב ולהוסיף אך השטח מוגבל. רגע, מרגיש לכם בזמן האחרון צפוף בכבישים? איך זה יכול להיות? הרי לפי הנתונים העולמיים מספר כלי הרכב לאלף תושבים בישראל הינו מתחת לממוצע ה OECD. מצד שני במספר כלי הרכב לכל ק”מ כביש אנחנו במקום חמישי ומכובד (ראה fig 2.12). אבל ההישג הגדול של מדינת ישראל וכאן מדובר על המקום הראשון והמכובד (fig 2.11) הוא בעומס התנועה על רשת הכבישים. הנתון המדובר מודד את סה”כ הקילומטראז’ שכל הרכבים נוסעים לחלק לסך אורך הכבישים. ובכן, מדינת ישראל היא העמוסה ביותר בתנועה בכבישים בין מדינות ה OECD. הנתון הזה רבותי מחזיר אותי לתחילת הפוסט ולמהירות הממוצעת שבה אנו נוסעים במכוניותינו. אגב, כלי רכב אחראים לכ 80-90% מזיהום האויר במדינה וההערכה היא שכ 2500 מקרי מוות מוקדם בשנה נגרמים מזיהום אויר. סתם שתדעו. מה הצפי לעתיד? העתיד תלוי במשתמשי הרכב. מתישהוא, חופש התנועה המסופק על ידי הרכב הפרטי יהיה כה מוגבל עד שהשימוש בו כבר לא יהיה כדאי. האזרחים יחפשו חלופות.

מהן החלופות?

תחבורה ציבורית. תמונה טובה מאלף מילים
כלי רכב שפחות סובלים מגודש תנועה (דו גלגלי, מכוניות קטנות)
הליכה ברגל או רכיבה על אופניים. ממילא רציתם לעשות יותר ספורט
 התקרבות מקום המגורים למקום העבודה (גם במחיר דיור יותר יקר)
הגדלת משקל השיקולים התחבורתיים בבחירת מקום מגורים

טיפים:

בבחירת מקום מגורים שלבו שיקולים תחבורתיים. העריכו היטב את העלויות ושאר ההשלכות התחבורתיות על חייכם
שוקלים רכב שני במשפחה? – שקלו היטב את החלופות
הכירו את אמצעי התחבורה הציבורית באזורכם. השתמשו בהם ולחצו על הרשויות לשפרם
הכירו את ההוצאות השוטפות הקשורות באחזקת הרכב כגון אגרות וביטוחים, אחזקה, דלק. האם ניתן להקטינן ?
הכירו היטב את ירידת הערך השנתית של רכבכם. בידקוה אחת לשנה במחירון. את הירידה השנתית עליכם להקצות לחסכון נפרד (ב”צנצנת” רכב) כדי שתוכלו לממן את החלפת הרכב בבוא העת. ירידת ערך משתנה משנה לשנה.
בחרתם ברכב חברה? מהן האלטרנטיבות המוצעות לכם? בנוסף לצד הכלכלי, האם תרצו להיות אחראים אישית להוספת רכב חדש לכבישים כל שנתיים וחצי?
האם תוכלו להסתדר עם רכב קטן וזול באחזקה? זכרו שב.מ.וו. וסוזוקי קטנה נוסעים באותה מהירות ממוצעת.

חשבו על כל אלה ודרך צלחה!

---