דוח העוני השנתי

השבוע פורסם דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת לשנת 2016. הדו”ח מפורסם בעיתונות לעתים בהרחבה יתרה ולעתים פחות. גם פולטיקאים עושים שימוש בפרסומו לעתים קרובות כדי לתחזק את דמותם באופן אישי. אותי הדוח מעניין, כמו הרבה דוחות על חברה וכלכלה בישראל, משום שהוא מלמד בין השאר על תפיסת האינדיבידואל את עצמו ואת מצבו ועתידו הכלכלי. אינני מסכים עם כל מסקנות הדו”ח, בעיקר בתפיסת חלוקת האחריות בין הממשלה לבין האינדיבידואל על עתידו. מספר ימים לאחר מכן פרסם גם הביטוח הלאומי את הדוח שלו. גם הוא מעניין ואפשר להגיד שמנסה לשמור על הצגת נתונים נייטרלית ופחות סובייקטיבית. Nun sweepingהביטוח הלאומי משתמש בהגדרה המקובלת ב OECD לעוני והיא למצוא את ההכנסה לנפש שחצי מהאזרחים מרוויחים מעליה וחצי מתחתיה (נגיד שהיא 5053 ש”ח) ואז להגדיר שמי שמרוויח פחות מחצי מאותו מספר (2527 ש”ח בדוגמא) הוא עני. כמובן שלמרות שההגדרה זהה במדינות ה OECD, מדובר על עוני יחסי לאותה מדינה. לפי שיטת מדידה זו ישראל במקום הראשון בשיעור העוני ואחריה ארה”ב.

אחת השאלות שעולות מקריאת דוחות כאלה היא האם יש הגדרת עוני שאינה יחסית, כלומר אבסולוטית? ניתן לאמץ הגדרה יבשה שאומרת שאם יש לאדם קורת גג ופת לחם (על בסיס קבוע) אז הוא אינו עני משום שכל השאר הם מותרות. מצד שני אפשר להגיד שאם האדם מרגיש שהוא עני אז הוא עני. יש גם הרבה אפשרויות באמצע, מה שכמובן מקשה על ניתוח סטטיסטי, ולכן מסתפקים בהגדרות עוני יחסי. בנוסף, פירמידת הצרכים בכל חברה יכולה להיות שונה ואפילו בין אינדיבידואל אחד לשני באותה חברה. למשל אדם שמתקשה לקיים את צרכי הבטחון התזונתי של ילדיו אך רוכש מוצרי בר-קיימא האם עדיין ייחשב כעני? מה עם מי שצרכיו הרוחניים קודמים לאלה החומריים? שוב, תלוי את מי שואלים.  

לדעתי, במדינה כמו ישראל שבה קיימות תשתיות קיומיות מפותחות, שירותי הבטחון, הרפואה, הפיננסים, הנגישות למגוון מוצרי צריכה והחירות הבסיסית לבחור את בחירות חיינו, כל אלה במצב טוב, מוטלת אחריות חברתית על האינדיבידואל לדאוג לרווחתו בעצמו. האם כל אדם בריא וכשיר מנטלית יודע כיצד להתנהל בצורה מיטבית בחברה מודרנית במאה ה-21? לא בטוח. זו אולי נקודת החולשה הגדולה שצפה ועולה מכל הדוחות האלו. החיים בחברה מודרנית במאה ה-21 מתוחכמים יותר מאשר במאה ה-20. הקידמה בהרבה ענפים היא שגורמת לחיים להיות יותר מתוחכמים. התחכום מחייב מוכנות וידע להתמודד איתו כדי לשגשג. עם זאת, הפער בין מי שנכשל בהתמודדות עם התחכום של החיים המודרניים ובין אלו שדוהרים על הרכבת הופך משמעותי וזאת אנו רואים בנתונים.

יש שני דברים שעל השלטון לעשות בהקשר זה:
להתאים את מערכת החינוך לצרכי החיים במאה ה-21 ולצייד את היוצאים משעריה בארגז כלים אפקטיבי לחיים בחברה טובה אך “מתוחכמת”
ללוות את אלו ש”נפלו” מהרכבת בשלב כלשהו, לאמנם ולחזקם בידע וכלים כדי שיוכלו שוב לעלות עליה ולשגשג בחיים

בעבודתי מול משפחות מכל שכבות האוכלוסיה אני פוגש רבים שטעו בדרך, שהתבלבלו או שסתם בחרו בחירות שלא מיטיבות עם יעדי חייהם. כל אלו לא קרו מתוך טפשות אלא בגלל שבתחומים רבים שלא נלמדו בצורה מסודרת (כמו בהתנהלות הכלכלית) אנשים מתנהלים בדרכי ניסוי וטעיה. זה מוביל רבים להכנס לסטטיסטיקות כמו אלו שפורסמו. הצד החיובי הוא שאלה אינן גזירות גורל. כשם שאדם שבחר בחירות לא מיטביות נקלע למצב לא מיטבי כך יכול האדם לשנות את בחירותיו ולהיטיב את מצבו. אדם בריא אינו זקוק לעזרה כלכלית מהשלטון בשום צורה כדי להגיע לבטחון כלכלי. כל אחד יכול. הלוואי והמסר הזה יחלחל בחברה שלנו ויחזק אותה. לפני מספר שבועות שיתפתי פוסט שהרשים אותי בנושא כלכלת המשפחה של החרדים, פוסט שעורר אצלי שוב את התהיות על הגדרות העוני.

מה דעתכם?


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.