תופעת הליסינג (החכר) לכלי רכב בישראל אינה חדשה. לאחרונה היא צוברת תאוצה והופכת פופולרית אצל משקי הבית מה שמחייב ניתוח מזווית של כלכלת משפחה.
רקע היסטורי (הממהרים מורשים לדלג)
תופעת הליסינג אינה חדשה בישראל. כבר בשנות ה 70 החלו גופים עסקיים לספק שירותי מימון מותאמים לרכב ולאחר מכן גם עסקאות החכרה מימונית ותפעולית. בשנות ה-90 רווחה התופעה של רופאי שיניים, עורכי דין ושאר עצמאים מכל הסוגים שנסעו על ג’יפים חדישים כששהוצאה היתה כולה מוכרת למס דרך עסקת החכרה תפעולית. לאחר שרשויות המס הטילו הגבלות על אפשרויות ההכרה במס התופעה האטה אך פרצה שוב בתחילת המאה כאשר חברות היי-טק גדולות, ולאחר מכן גופים אחרים במשק, החכירו ציים גדולים של רכב שניתן לעובדיהם בעסקאות, שלעיתים מומנו בהשתתפות העובד ולעתים נתנו כהטבה לעובדים במימון מלא של המעסיק. המעסיקים נהנו מהפחתת עלויות שכר ומהכרה במס על הוצאה מבלי לפגוע במסגרות האשראי שלהם. כאמור, גם לעסק קטן, האפשרות להכרה בהוצאה של שימוש ברכב ואי העמסה על מסגרת האשראי היו תמיד שני מרכיבי המשיכה העיקריים של הליסינג לעסקים.
סוגי הליסינג
בגדול קיימים שני סוגים. ליסינג מימוני – דומה באופיו להלוואה, בד”כ למשך 60 חודש. ליסינג תפעולי – בד”כ לתקופה קצרה יותר (36 חודש) כאשר התשלום החודשי הוא עבור שימוש, ולפעמים כולל גם שירותי אחזקה.
מהיכן הגיעו משקי הבית? אומנות הפיתוי
למשק הבית, היתרונות של הכרה במס והקלה על מסגרת האשראי אינם רלוונטיים. אז איך בכל זאת מפתים משפחות לחתום על עסקת ליסינג? כמובן, דרך הרגש. זה די פשוט. מכונית היא מוצר שמאד מתחבר לנו לרגש (להבדיל מטוסטר נגיד). אני מודה שגם אני מרגיש משהו כלפי המכונית שלי ואני משוכנע במאה אחוז שיש לה רגשות משלה. בבוקר אני שואל אותה לשלומה ונותן לה ליטוף קל לפני שאני מבקש בנימוס רשות להתניעה. חזרה לענייננו. בכלכלת המשפחה, כולנו יודעים, יעד כלכלי יכול להתגשם רק אם חסכנו אליו. בר מצווה, חתונה, חופשה בחו”ל, מכונית וכד’. כולם מתקיימים באמצעות חסכון שחסכנו לאותו יעד ספציפי. מכונית נמצאת בד”כ כיעד לטווח בינוני ובעדיפות בינונית. כל משפחה, יעדיה והעדפותיה. עובדה שהגיל הממוצע של כלי רכב בישראל בשנת 2016 היה 6.8 שנים, אפילו כשכוללים את כל רכבי הליסינג של המעסיקים, של הצבא ושאר ציי הרכב שלרוב גילם קטן בהרבה. מסתבר, עובדה סטטיסטית, שמכונית מודרנית יכולה לחיות לא מעט (במיוחד אם מלטפים אותה בבוקר ונותנים לה אהבה).
עד כאן הכל בסדר. אלא שיום אחד פלוני רואה בעיתון מודעה כזו:
רגע רגע רגע. 500 שח בחודש לרכב (כמעט) חדש? בלי לחסוך לפני כן? מממממממפתה! פלוני ממשיך לדפדף ובצד האחורי של העיתון רואה מודעה עוד יותר מפתה.
מה?? אני יכול לנסוע ביגואר?
חדשה? האא! אני כבר מדמיין את העיניים של השכן כאשר יראה אותי חונה את היגואר החדשה והכחולה שלי!
איך זה באמת עובד?
עסקת הליסינג (מימוני או תפעולי) מורכבת משלושה חלקים: תשלום מקדמה, תשלום חדשי קבוע ותשלום סכום משמעותי בסוף תקופה. מבחינה פיננסית טהורה (אם נשים בצד את האפשרות של שכירות הכוללת אחזקה שאינה באמת נחוצה) מדובר בהלוואה שנראית כמו הלוואת בלון. כלומר תשלום חודשי קבוע ותשלום גדול בסוף. יתכן אפילו שתנאי ההלוואה טובים. אלא מה, בסוף התקופה אינני חיייב להחזיר את יתרת ההלוואה אם אני מחזיר את הרכב. כלומר במקרה כזה שילמתי על שימוש, כלומר כאילו שכרתי את הרכב. אז רגע, ליסינג זו עסקה מימונית או שכירותית? גם וגם. לכן ליסינג נקרא גם שכר-מכר.
מה הבעיה בראיה כלכלית משפחתית?
הבעיה אינה כלכלית טהורה וזה מה שמעניין בה. הבעיה היא שמדובר במלכודת דבש בעלת מנגנון דו-ראשי. ראש אחד מפתה צרכנים שלא תכננו לרכוש רכב חדש (וממילא זה לא היה חלק מאסטרטגיית הכלכלה המשפחתית שלהם) להתפתות ולעבור לרכב חדש. גם אם אין מדובר ברכישה באמת, עצם ההתרגלות לנסוע ברכב חדש היא פיתוי ממכר. החצי השני של המלכודת קורה אחרי 3 שנים בערך. נציג חברת הליסינג מתקשר ואומר: “שלום פלוני, רציתי לשאול אותך אם אתה לא חושב שאתה טמבל? אתה נוסע על טרנטה בת שלוש כאשר אתה יכול להחזיר לי אותה מחר בבוקר ולעבור לרכב חדש לחלוטין בלי להגדיל את התשלום החדשי!” איש חברת הליסינג אינו טועה. יתרת התשלום שלי בסוף העסקה שווה בערך או קצת פחות לשווי הרכב המשומש. לכן זה נכון שאם אחזיר אותו ואזדכה על יתרת ההלוואה ועוד ישאר קצת עודף, אוכל לעבור לרכב חדש באותו תשלום חדשי. טריק נהדר שכנראה יחזור על עצמו כל 3 שנים. חברת הליסינג הרוויחה לקוח שווי שמשלם לה כל החיים והיא רק צריכה פעם בשלוש שנים להתקשר אליו ולרענן לו את הרכב.
עכשיו, האם באסטרטגית כלכלת המשפחה שלי באמת תכננתי להחליף רכב לרכב חדש כל 3 שנים? הרי ראינו שגיל הרכב הממוצע הוא 6.8 שנים. כנראה שלא, אלא שהתפתיתי. בטווח הארוך ההוצאה של המשפחה שלי על רכב תהיה יותר ממה שהיתה צריכה להיות וכל זאת בגלל שיקולים רגשיים. שוב, אני עושה הכללה, אבל הכוונה ברורה, נכון? במילים אחרות, האם הוצאתי כסף על משהו שאני לא באמת צריך ושמלחתחילה מעולם לא רציתי? כמה פעמים זה קורה לנו עוד בחיים הכלכליים בחברת השפע? דוכנים בקניון, טלמרקטינג, מבצע 1+1 בסופר וכן, גם ליסינג למכונית…
מי עוד מרוויח?
חוץ מחברת הליסינג או יבואן הרכב, המרוויחה הגדולה היא הממשלה שהכנסותיה ממיסים על רכב הפכו אותה למכורה להן. כתבתי על כך בפוסט אני רוצה מכונית והנושא גם עולה הרבה בהרצאות שלי. כמו כל התמכרות, גם סופה יגיע ב”קריז” משום שהכבישים הולכים ונסתמים והשפעת הפקקים על התוצר במשק מתחילה להיות מדאיגה. מתישהוא זה לא יוכל להמשך. זה קרוב.
לסיכום
אסטרטגיה כלכלית משפחתית ארוכת טווח היא השלד הכלכלי של המשפחה. ללא שלד יציב כל משב רוח יסיט אותנו מדרכנו וכך קורה להרבה משפחות כפי שראינו כאן תוך בחינת נושא הליסינג. כלכלת משפחה זה הרבה מעבר לכלכלה. זה עמידה ביעדים, דבקות במטרה, התמודדות מול פיתויים וריגושים העלולים לגרום נזק בטווח הארוך ועוד.
נסיעה טובה! 
