תגית: צרכנות

כמה עולה קילו אוכל? קצת מורכב לענות על כך. אבל – חשוב לנסות. אם תצליחו – תראו שתצליחו לחסוך הרבה כסף. לכן זה חשוב.

אדם בוגר ממוצע אוכל ביום קצת פחות מ 3 ק”ג של מזון. אפשר לחשב כמה זה עולה אבל זה מסובך, כי המזון שאנחנו אוכלים אינו רק חומרי הגלם אלא תוצאה של בישול, אפיה, טיגון, חליטה וכיו”ב פעולות.

אז בואו ננסה משהו יותר פשוט. בואו נחשב כמה עולה קילו מכל מוצר מזון שאנחנו קונים בסופר. עכשיו תראו דברים מעניינים.

המקרה הכי קל הוא פירות וירקות. אלה באים בתפזורת (בינתיים) ומתומחרים בקילוגרם. פשוט ונח. אגב, רוצים כלל אצבע? אל תקנו פירות וירקות במחיר דו ספרתי. מחיר העגבניה עלה ל 12 שקלים? אל תקנו. אננס עולה 35 שקלים? תזמינו מחו”ל. זו צרכנות בסיסית ויש לה המון עוצמה.

עם כל שאר המוצרים זה יותר מסובך. מדוע? הסיבה העיקרית היא שכמעט כל מוצרי המזון ארוזים היטב. זה לא כדי לעשות לנו נח אלא כדי שאפשר יהיה לתמחר אותם במחיר גבוה יותר. היכנסו לסופר ותראו שכל המדפים מלאים באריזות, אך ורק אריזות. זה יפה, זה אסתטי וזה יקר. אם תלכו לשוק תראו שיש (עדיין) הרבה מוצרי מזון בתפזורת. קטניות, תבלינים, קפה, תה ועוד והכול במחירים זולים יותר. אבל עדיין, לא לכל אחד מתחשק ללכת לשוק או שיש לו זמן לכך. הסופר מספק נוחות בקניה שיש לה ערך כלכלי.

מה בכל זאת אפשר לעשות?

הדבר הבסיסי הוא לחשב כמה עולה קילו של המוצר שאנו קונים ולהפעיל כלל אצבע פשוט ודומה לזה של הפירות והירקות:

פחות מ 10 שקלים – טוב
בין 10 שקלים ל 50 שקלים – סביר
בין 50 שקלים ל 100 שקלים – עלול להיות יקר מדי. יש אלטרנטיבות?
מעל 100 שקלים – יקר

כמובן שכלל אצבע הוא רק כלל אצבע אבל מיד נראה כמה דוגמאות מעניינות. הבה נתחיל.

אתחיל עם הפייבוריט שלי. המוצר האהוב עלי ביותר מבחינה מניפולטיבית – תה. בגרסה הפופולרית שלו הוא ארוז 3 פעמים: 1.5 גרם תה, ארוזים בתוך שקיקיות שעטופות בתוך עטיפיות שארוזות בתוך קופסה. המחיר בהתאם. בואו נבדוק:

טוב זה באמת מוגזם, אבל בכל זאת מאד פופולרי. ואם תתטענו שזה רק בגלל שמדובר בלימונית ולואיזה אז תבדקו ותראו שגם אריזות דומות אחרות נמכרות במחירים דומים. בואו נבדוק את התה הכי פחות ארוז – גרגרי תה במשקל. לדוגמא:

אבל למי יש כח לבשל תה בקנקן כמו שסבתי היתה עושה? מה אנחנו אנגלים? טוב, לפחות חפשו אריזת חסכון בה לא כל שקיקית ארוזה לה במעטפית נפרדת:

אין ספק שהיכולת למכור מוצר ארוז במחיר פי כמה ממחירו הלא ארוז היא גאונית. מחיר קילוגרם תה בשווקי הסחורות העולמיים הוא כ 10 שקלים. 

סיכום ביניים: יש תה ב 459 שקלים לקילו, 119 שקלים לקילו ו 40 שקלים לקילו. 

מה עם קפה? אותו דבר. יש קפה ב 177 שקלים לקילו ויש ב 40. אני אגב, קונה קפה אצל הקפאי האישי שלי בוואדי ניסנס. נטחן במקום, טרי ואיכותי.

מה קורה כאשר אותו מוצר נמכר באריזות שונות? דברים מופלאים. להלן כמה דוגמאות:

זה אותו המוצר!! קנו כבר מלחיה טובה...

זה אותו המוצר!! שמרו את הצנצנת...

זה אותו המוצר!! קנו אותו אצל הגברת הנחמדה במעדניה שפורסת את הגבינה במקום...

נקנח במעדן חלב. ישראל כידוע היא מעצמה של מעדני חלב. רמת היצירתיות מרקיעה שחקים. גם במחירים. מי לעזאזל המציא  מעדן מילקי שמשקלו 138 גרם? מי חשב על המספר הזה בדיוק? זה שלא רצה שתדעו כמה עולה קילוגרם. התשובה היא 34 שקלים. כולה מעדן חלב… גביע לבן (גיל) למשל עולה 7.20 לקילוגרם. נכון שזה לא מילקי אבל עם קצת דבש או סוכר הוא יכול להיות (אולי) אכיל. 

סיכום

הסופרמרקט המודרני אינו השוק של פעם. הוא בית עסק שמטרתו לשווק לנו מוצרי מזון (בעיקר) באריזה אטרקטיבית ורווח מקסימלי. אפשר לחזור לעשות קניות בשוק אך אפשר גם לתרגל צרכנות חכמה בסופר. שיטת כמה עולה קילו , יחד עם שיטות נוספות תעזור לכם לקבל קנה מידה אמיתי למחיר האוכל. זה נהיה קל עם הזמן. נסו. 

פחות מ 10 שקלים - אחלה. יותר מ 100 - יקר. בין 10 ל 100 - הפעילו שיקול דעת. 

מה דעתכם?

(המחירים נלקחו מאתר pricez.co.il)

על מה משלמים כשקונים דברים ומה באמת יש במוצר שלי?

בחברת השפע בה אנו חיים, יותר ויותר עקרונות כלכליים קלאסיים מוחלפים באלו של הכלכלה ההתנהגותית. הכלכלה ההתנהגותית היא תחום מרתק. ככל שהעולם הסובב אותנו הופך ממוסחר (כולל הפיכתנו אנו למוצר מדף של חברות רבות) כך גוברים האלמנטים ההתנהגותיים והשפעתם על החלטותינו הכלכליות. השפע והתחכום מקשים על בחינה רציונלית של מוצרים ועל השוואתם, במיוחד ברמה הפונקציונלית. באם נרכוש מוצר העונה על הצרכים שלנו אבל גם על צרכים אחרים שלא נחוצים לנו נשלם יותר. כמובן שמטרת הצד השני היא להשפיע עלינו לעשות זאת ולהפוך מוצר יקר ל”סטנדרטי” תוך העלמת אפשרות הבחירה במוצר זול יותר (זוכרים את הפוסט על הלחם האחיד הפרוס?). כמי שעוסק בכלכלה מעניין אותי לבחון מה מרכיבי העלות בכל מוצר או שירות שאני רוכש ועד כמה הם נחוצים לי.

בואו נבחן כמה דוגמאות אקראיות.

טלפון סלולרי “חכם”. מדובר במוצר שיותר נכון לקרוא לו מתוחכם מאשר חכם. מוצר שעמוס לעייפה ביכולות, חלקן נחוצות וחלקן לא. בנוסף, חלק גדול מהיכולות מוצגות בשפה שאינה ברורה למשתמש הרגיל (למשל צ’יפסט מסוג Qualcomm MSM8926 Snapdragon 400  ) כתוצאה מכך ההשוואה בין מוצרים קשה וגם היכולת לדעת האם המוצר עונה על הצרכים שלי (לשוחח בוואטסאפ עם חבריי) מאותגרת. בנוסף, את המוצר על שלל תכונותיו הבלתי מובנות, עוטפת מעטפת שיווק אגרסיבית מוכוונת רגש. די לראות את כמות ילדי האייפון ב 4000 שח כדי להבין את הצלחת השיווק והמרחק הרב מהחלטה כלכלית רציונלית. הרי ישנם בשוק מכשירים עם תכונות מקבילות ברבע מחיר.

מוצרים פשוטים ובסיסיים העטופים כמוצרי אופנה או מוצג. אביא שתי דוגמאות: משקפיים הן מוצר מאד פשוט מבחינה פונקציונלית. נכון שיש עדשות יותר יקרות כמו מולטיפוקל אך בסך הכל מדובר במוצר בסיסי. עם זאת מסתבר שהדבקת מותג על המוצר יכולה להעלות את מחירו. עובדה שאת רוב המשקפיים הממותגים בעולם מייצרת חברה אחת שנקראת Luxottica תחת הסכמים עם בעלי המותג הרלוונטי. הידעת?
שיטה נוספת היא לקחת מוצר פשוט ולהוסיף לו מעטפת של דמויות אופנתיות. מאד נפוץ במוצרים שילדים משתמשים אך לא רק. הנה דוגמא (גילוי נאות – שני הזוגות נרכשו במשפחתי):

בכמה יקר הזוג השמאלי מהימני למרות היותם זהים לחלוטין מבחינת יכולות ואיכות? פי 9 !! יש שיאמרו שיש לזוג השמאלי גם פונקציה אופנתית, בכל זאת מראהו של אביזר לבוש הוא תכונה חשובה ביותר. נכון. אשיב כי במקרה זה כף הרגל דורכת על כל הצד האופנתי וחוסמת את ניראותו. עם שלגיה הסליחה.

שיווק מוצר בסיסי ופשוט כמוצר עם אופי ייחודי. גבינה לבנה למריחה (500 ג’) עולה כ 9 שקלים ואילו לבּנה עולה כ 16-21 שקלים לאותה אריזה. את הגבינה הלבנה אכלנו בצבא יחד עם הלחם האחיד ומכאן מעמדה החברתי הנמוך (ג’ובניקית) ואילו הלבּנה היא יעני מוצר אוריינטלי ומיוחד (זה ההסבר היחיד שחשבתי עליו). בסופו של דבר, ולמיטב ידעתי הגבינתית המצומצמת, לבּנה קל להכין לפחות כמו גבינה לבנה. לא מצאתי הסבר אחר לפער המחירים. ברגע שמוצר מתחפש לו למוצר לא בסיסי אפשר לגבות עליו כל מחיר.
זה מזכיר לי את הקרמבו הישראלי מול בן דודו ראס-אל-עבד (رأس العبد) הפלסטיני. אותו מוצר רק פי 2 עד 3 יקר יותר בישראל.

מרכיבי חוסר תחרות. כאלה יש הרבה במדינתנו וזה מעצבן. נתמקד שוב בענף המזון. הענף עמוס בקרטלי שיווק של ירקות, חלב ומוצריו, בשר, משקאות ועוד. בנוסף ישנן הגבלות יבוא ישירות ועקיפות וכן מספר קטן של רשתות שיווק גדולות. עם זאת, הפיל שבחדר הוא הכשרות. כשרות גם מוסיפה למחיר המוצר וגם ממזערת יבוא שכן משגיח הכשרות הישראלי צריך להיות מוטס למפעל בחו”ל על חשבון היבואן. גם כאן, הגרסה היקרה (הכשרה) והמתוחכת הפכה לסטנדרט. הצרכן רגיל לכך שמוצר כלשהו עולה כך וכך ולא מוחה על כך. לו היו מאפשרים במרכול לרכוש יוגורט מיובא מחו”ל באיכות זהה לישראלי אך ללא חותמת בד”צ בטוחני שמחירו היה זול בהרבה. כל מי שמכתת רגליו לסופרמרקט ממוצע באירופה נדהם מפערי המחירים. כשיש פער בין גיאוגרפיה אחת לאחרת מתבקש יבוא ללא חסמים של סחורה מהגיאוגרפיה היקרה. חסם גדול בישראל הוא ה”סטנדרט” של כשרות ברשתות השיווק, והן המרוויחות מכך. הנה דוגמאות:

מה עושים?

בפן הפרטי – מבינים שצרכנות מתוחכמת שווה כסף. לומדים להכיר ספקי מוצרים המספקים את מה שאנחנו צריכים ללא שכבות של מה שאנו לא צריכים. מתעדפים קמעונאים קטנים או רכישה ישירה מהיצרן (או מחו”ל) כי אלה מתחרים בקרטלים וברשתות (כתבתי על כך בפוסט הקניונים). לומדים טווחי מחירים של מוצרים שאנחנו קונים לעתים קרובות. עושים חקר פונקציונלי למוצרי חשמל או מוצרים מורכבים. משוחחים עם הדור הצעיר על עלויות של מותגים ומשמעותן.

בפן החברתי – מביעים דעה בעד שבירת חסמי תחרות כולל אלו המתיימרים להגן על השוק המקומי. מעודדים כל מי שפועל למען שקיפות בנושאים הקשורים לעלויות המחיה. פועלים לשבירת פרדיגמות שתוצאתן יוקר מחיה מיותר. סולדים ממיתוג לשם רווח קל ומעודדים צריכת מוצרים חסרי מיתוג.

לסיכום

צרכנות נבונה זו פרקטיקה מומלצת לכל משפחה. קצרה היריעה בפוסט זה לפרוש את כל הטיפים בנושאי צרכנות נבונה. עם זאת, כשם שהשיווק מסביבנו הופך מתוחכם כך עלינו לחדד את חושי הצרכנות שלנו ולהפוך מתוחכמים בתגובה. יוקר המחיה הוא תוצאה של הרבה דברים שקורים כי אנחנו פשוט מקבלים אותם ולא מוחים, לא שואלים או לא מחפשים אלטרנטיבות. צרכנות מודעת גוזלת אולי אנרגיה אבל חוסכת כסף.

 

---