מחבר: יורם

בשנה האחרונה נכנסו למספר ערים בארץ המכוניות השיתופיות. הרעיון די פשוט ומוכר מתחום האופניים. עם זאת, יש לו מבקרים רבים. בעיקר מתלוננים המבקרים על “גניבת” מקומות החניה ועל כך שהמכונית השיתופית לא פותרת את בעית הצפיפות בכבישים ואת כשלי התחבורה הציבורית בישראל. זה נכון חלקית ובכל זאת, דעתי שונה. אני תומך בפתרון כי הוא טוב כלכלית והוא נכון גם מבחינות אחרות.

בואו נבין מדוע. ראשית, כל אמצעי תחבורה אינו מושלם כשלעצמו. המפתח הוא בשילוב של אמצעי תחבורה שונים בצורה כמה שיותר חלקה, יעילה והרמונית. בעבר השתמשו תושבי מדינת ישראל בשני אמצעי תחבורה: המכונית הפרטית והאוטובוס. האוטובוס נועד לשימוש קשישים, חיילים וילדים והרכב הפרטי לשאר. המדינה הטילה מיסים כבדים על משתמשי הרכב הפרטי וגרפה מילארדים. אט אט נסתמו להם הכבישים והיום כבר מובן שהמשך הגידול בשימוש ברכב פרטי אינו מעשי. כבר כתבתי על כך בעבר. רק אזכיר בשני משפטים שרוכש רכב פרטי משלם כ 100% מיסים על הרכב בעת הרכישה, 200% על הדלק ואת אגרת הרישוי הגבוהה ב OECD. רק אומר.
מצד שני, התחבורה הציבורית שאמנם מתפתחת, עדיין לוקה בכשלים רבים, הבסיסי שבהם הוא השבתתה במשך 20% מהזמן משיקולים פוליטיים.

 נחזור למכונית השיתופית. ברשימת אמצעי התחבורה נכנסת המכונית השיתופית במשבצת שבין מונית לרכב פרטי. היא נותנת פתרון טוב לבעיה התחבורתית הידועה שנקראת The Last Mile, כלומר איך להגיע מהבית אל צומת מרכזי שבו יש זמינות של תחבורה אחרת וחזרה. בעית ה Last Mile היא בעיה קשה לפתרון משום שאף אמצעי תחבורה לא נותן לה פתרון מושלם. נסקור את כל אמצעי התחבורה הקיימים וננסה לנתח את יתרונותיהם וחסרונותיהם

כפי שניתן לראות, המכונית השיתופית לא גוזלת מקום של אמצעי תחבורה אחר. בנסיעה מהבית שלי לתחנת הרכבת הקרובה למשל, אשלם כ 11 שקלים, לעומת כ 5 שקלים באוטובוס או כ 40 שקלים במונית. בהחלט סביר. נזכור שעלות אחזקת רכב פרטי בישראל עומדת על כ 2,500 שח בחודש. עכשיו, נניח לרגע שאני יכול להשתמש במכונית השיתופית מתי שרק ארצה, כלומר תמיד תהיה אחת זמינה. במקרה כזה, יש סיכוי סביר שאוכל לוותר על מכונית פרטית, במיוחד אם היא השניה במשפחה. בכסף שחסכתי אוכל להשתמש במכונית השיתופית ועוד ישאר לי עודף. זו נקודת המפתח. ככל שהזמינות של המכונית השיתופית תהא גדולה יותר כך יותר ויותר משפחות יוכלו לוותר על המכונית השניה. כלכלית, זה יהיה צעד נכון של חסכון בהוצאות. תחבורתית, המשפחה לא תרגיש בהבדל. אני מקווה שאכן כך יקרה. האם ניתן יהיה לוותר גם על המכונית הראשונה? בשלב זה אני סקפטי. כל עוד התחבורה הציבורית בישראל מושבתת 20% מהזמן, לא ניתן להסתמך עליה לצערי. זה כמובן עצוב כי החברה הישראלית התמכרה למכונית, לכבישים, למחלפים, לזיהום, לפקקים ולהוצאות כבדות והכל משיקולי פוליטיקה זרים.

 אם כן, המכונית השיתופית היא פתרון טוב. אני ממליץ לנסות. אני מקווה שהזמינות שלו תגדל משמעותית כדי שיהווה תחליף למכונית השניה במשפחה. אני כמובן גם מקווה שמדינת ישראל תסגור את הפערים מול העולם המערבי ברמת התחבורה הציבורית שלה. הדרך עוד ארוכה מאד אך הלחץ צריך לבוא מהציבור. 

אני הולך לדבר שוב על קרן פנסיה. רגע, אל תברחו. זה חשוב ומעניין.

ב 1/6/2018 נכנס לשימוש תקנון אחיד בקרנות הפנסיה. זו עוד יוזמה של גברת דורית סלינגר, ישתבח שמה, בעלת הכותרת הארוכה בעולם “הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון במשרד האוצר” שתיקרא להלן ה”ממונה”.

התקנון האחיד החדש בקרנות הפנסיה מפשט את היכולת של הצרכן לבחור, הוא מאחד את השפה, מפשט אותה והוא מבטיח כמה ברירות מחדל לטובת החוסכים. יפה.

אני רוצה להתמקד בנקודה ספציפית שבה מיישרות קרנות הפנסיה כעת קו בעקבות השינוי. 
לפני כן – שאלה: האם קרן הפנסיה היא מוצר חסכון לגיל פרישה? לא רק!

לקרן הפנסיה יש שני ראשים

אחד לגיל הפרישה ואחד לעכשיו. כלומר פנסיה אינה רק מוצר של זקנים. ממש לא. זו סיבה מספיק טובה כדי שתכירו אותה היטב. הראש השני (כלומר זה שפועל כעת) הוא ראש ביטוחי ומטרתו להבטיח למשפחה שלנו הכנסה אם נמות מחר בבוקר או אם לא נוכל יותר לעבוד מסיבה בריאותית. 

לכן, כשאנו ומעסיקנו מפרישים כל חודש כסף לקרן הפנסיה אנחנו לא רק חוסכים לזקנה אלא גם קונים ביטוח למקרה שיקרה מחר בבוקר חס וחלילה. במילים אחרות, פנסיה אינה פתרון רק לזקנה אלא גם לחיים עצמם.

איך זה קשור לתקנון האחיד החדש?

ובכן, בקרן הפנסיה ניתן לבטח רק שני מצבים: מוות ונכות. ביטוח מוות נקרא בז’רגון המעצבן ביטוח שארים. שם לא יפה, מה לעשות. שארים הם בת או בן הזוג שנשאר בחיים והילדים עד גיל 21. 
החוסך יכול לבחור מסלול המגדיר את גובה הביטוח שהוא רוצה כאחוז מהשכר. לכל קרן פנסיה היו מספר מסלולי ביטוח וכל אחד נקרא בשם אחר ובכל חברה השמות היו שונים וגם ברירות המחדל היו שונות. זה היה מאד מבלבל ורוב החוסכים היו מתקשים לדעת מה רמת הביטוח שלהם הן לשארים (מוות) והן לנכות (אי יכולת לעבוד).

התקנון האחיד מגדיר לכל החברות מספר זהה של מסלולי ביטוח, מאחד את שמותיהם באופן ששם המסלול יבהיר את משמעותו, מגדיר את מסלול ברירת מחדל ואת אופן התשלום בקרות מקרה ביטוח. שקיפות ופשטות זה טוב לנו.

איך זה נראה תכלס? 

למקרה נכות ניתן יהיה לבטח עד 75% מהשכר הקובע (ברירת המחדל) או 62.5%, 50% או 37.5%
למקרה מוות ניתן יהיה לבטח עד 100% מהשכר הקובע (ברירת המחדל) או 80%, 60%, 40%.

לדוגמא: עובד בן 34 שיש לו קרן פנסיה פעילה ושכרו 10,000 שקלים ובחר במסלול ברירת המחדל חוצה את הכביש ונדרס למוות, יקבלו אשתו וילדיו 100% משכרו (ביחד) עד גיל 21 של הילדים ולאחר מכן תקבל אשתו 60% משכרו. אם נדרס ולא מת אך לא יוכל יותר לעבוד, יקבל 75% משכרו. 

האם ניתן לשנות מסלול ביטוח בקרן הפנסיה?

כן, למשל מי שאין לו בן זוג או ילדים לא חייב ביטוח שארים ונכות מלאים. אבל!
הגדלה מחדש של גובה הביטוח עלול להתקל בסירוב מצד הקרן או בצורך בתקופה אכשרה של 5 שנים (במקרים מסויימים), לכן – זהירות! התייעצו אם אתם לא בטוחים. זו גם הסיבה שמסלול ברירת המחדל הוא המסלול עם הביטוח המקסימלי. 

כמה עולה הביטוח בקרן הפנסיה?

עלות הביטוח היא פונקציה של כמה גורמים, בעיקר:
גיל תחילת הביטוח
גובה השכר 
גובה החסכון שנצבר כבר בקרן הפנסיה

כמה אנו משלמים בפועל? ניתן לראות את המידע בדוחות הרבעוניים והשנתיים מקרן הפנסיה או לקבלם מסוכן הביטוח. להלן דוגמא: 

כמובן שיש עוד הרבה ניואנסים וכוכביות (למשל גבר המצטרף לקרן פנסיה לאחר גיל 41 כבר לא יכול לבטח למקרה מוות 100% מהשכר) אבל חשוב להכיר את הצד הביטוחי של קרן הפנסיה ולהתייעץ עם איש מקצוע אם הוא לא ברור.

לסיכום:

לקרן הפנסיה שני ראשים - אחד דואג לנו לזקנה ואחד דואג למשפחתנו במקרה שתפגע יכולת ההשתכרות שלנו מחר בבוקר. פנסיה זה לא רק לזקנים.

ביטוח מהו?

בהגדרה הפשוטה, ביטוח הוא אמצעי לחלק בין רבים את הנזקים העלולים ליפול למעמסה על היחיד. הרי לנו יתרון לחיים בקבוצה. חשוב לזכור הגדרה בסיסית זו שכן למרות התפתחות התחום, הגופים  עסקיים העוסקים בו והחקיקה בנושא, ההגדרה הבסיסית עדיין תופסת.

בשנים האחרונות קיבל תחום הביטוח בישראל מקום בקדמת הבמה בזכות מספר רפורמות המיטיבות עם האזרח. ניתן למנות את הרפורמות בביטוחי הבריאות, הסיעוד, אובדן כושר עבודה, העלאת  השקיפות והבהירות בדוחות הפנסיוניים ועוד. אתרי אינטרנט כמו הר הכסף, הר הביטוח, מחשבוני השוואת פרמיות המאפשרים לקבל מידע שפעם רק חלמנו עליו אלא אם בן התחתנו עם סוכן ביטוח, הם  היום כלים נפוצים ושמישים.

עם זאת ההחלטה האם לרכוש ביטוח עומדת בסופו של דבר בפני האזרח וזו אינה החלטה קלה. הרי כל העניין סובב סביב עקרון האי-ודאות ובתנאי אי-ודאות לא קל לקבל החלטה.

איך מחליטים?

שימו לב, בשלב זה לא שואלים, מה הסיכוי אלא רק מה תהא התוצאה. בקצוות הציר קל  לענות על השאלה. למשל, מוות של המפרנס הראשי, שריפת הבית וכיו”ב מצד אחד כנראה יגרמו לקריסה כלכלית של המשפחה לעומת התקלקלות מכונת הכביסה מצד שני אשר ככל הנראה לא תגרום לקטסטרופה כלכלית. בין קצוות הציר ניצבים מקרי סיכון רבים אחרים ומיקומם על הציר תלוי בגורמים רבים כמו מערך ההגנות הקיים, איתנותה הכלכלית של המשפחה, היכולת הסובייקטיבית לספוג נזקים ועוד. בסוף, הדילמה היא האם לייצר הגנה מראש מפני הנזק או להתמודד עימו לכשיופיע. הגנה, כאמור יכולה להיות באמצעות רכישת ביטוח, הקצאת נכסים, הסכם ערבות הדדית ועוד. לכל מנגנון הגנה יש עלות. אילולא כן לא היתה כלל דילמה.

מה קורה בביטוחי בריאות?

ביטוחי בריאות שמים על השולחן מספר מורכבויות נוספות. ננסה בהמשך להתמודד איתן. ראשית, מגיל צעיר אנו יודעים שבבריאות לא משחקים, העיקר הבריאות וכו’. אלה מנטרות נכונות. אינני מכיר מי שיהיה מוכן למכור את בריאותו תמורת סכום כסף כלשהו. מערך ההגנה שלנו מפני אויבי הבריאות מורכב מכמה שכבות. שכבה ראשונה היא שכבת המניעה. חיים בריאים, ספורט, תזונה נכונה, אי חשיפה לזיהום ועוד. מי שקרא את המאמר על מהפכת הגילאים זוכר שצעירי המאה ה-21 יחיו עד 100 . השכבה השניה היא שכבה ביטוחית המסופקת לתושבי ישראל המשלמים דמי ביטוח לאומי על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי וניתנת בצורה שווה לכל התושבים ללא קשר לגובה דמי הביטוח ששלמו. השכבה השלישית גם היא שכבה ביטוחית ומהווה הרחבה אופציונלית של השכבה השניה ונקראת שירותי בריאות נוספים (שב”ן) או “משלים”. בשונה מביטוחים בתחומים אחרים, לתכנית השב”ן יכול להצטרף תמורת תשלום כל חבר קופת חולים בלא תלות במצבו. תכניות השב”ן שונות במעט בין קופה לקופה וניתן לקרוא את תוכנן באתר של הקופה. כאמור, ההצטרפות היא אופציונלית ואין הקופה יכולה להכריח חברים להצטרף. השכבה הרביעית היא ביטוח בריאות פרטי. ביטוח בריאות פרטי הוא גם אינדיבידואלי וגם אופציונלי הן מצד המבוטח והן מצד המבטח (למעט ביטוח קבוצתי דרך מקום העבודה) ותכולתו נקבעת בחוזה בין המבטח והמבוטח. זה מביא דילמה נוספת – מתי לרכוש את הביטוח? הרי אם אני בריא כשור, קשה לי לדמיין ולהעריך את הצורך בביטוח. אם אני כבר לא כל כך בריא, חברת הביטוח לא תסכים לקבל אותי או שתחריג את מחלותיי מהכיסוי הביטוחי. אכן דילמה. עד כאן, כבר לא פשוט. רבים מתקשים לדעת באילו שכבות אופציונליות לבחור, כיצד לתפור אותן לפי צרכיהם ומתי לרכוש ביטוח. הסטטיסטיקה מראה שבישראל למעל 83% מהאוכלוסיה יש כיסוי ביטוחי רפואי מעבר לשכבת הביטוח הממלכתי. זה נתון גבוה בהשוואה לעולם. בנוסף, בגלל השילוב של המנטרות (בבריאות לא משחקים) ומורכבות הנושא יוצא שלהרבה ישראלים יש ביטוחי כפל מיותרים.

הרפורמות

לזכותה של הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, דורית סלינגר, ייזקפו מספר צעדים ורפורמות שמיטיבות איתנו האזרחים. ראשית, שקיפות מידע. אתר “הר הביטוח” שהשיק משרד האוצר מאפשר לנו לראות אילו פוליסות ביטוח יש לנו. מעולה. רפורמה נוספת היא הרפורמה בביטוחי הבריאות שהפכה את הפוליסות לפוליסות אחידות ופשוטות להבנה. בנוסף השיק משרד האוצר מחשבון אינטרנטי להשוואת ביטוחי בריאות. כל אלה מחזקים את יכולתנו הצרכנית בתחום מורכב זה ואני ממליץ לתרגל ולנצל את היכולות הללו.

כמה טיפים

 היו חברים של סוכן הביטוח שלכם. סוכן ביטוח טוב הוא כמו רופא שיניים, ספר, קצב,
מוסכניק ונותני שירותים נוספים שהולכים איתנו לאורך החיים. אם אין לכם, חפשו סוכן מומלץ. אם אתם לא מרוצים – החליפו. סוכן ביטוח טוב יהיה קשוב לשאלותיכם ויסביר לפרטים את המשמעויות השונות של הכיסויים הביטוחיים כך שתוכלו לקחת החלטות מושכלות.
 אל תסכימו לרכוש ביטוח בטלפון. חברות הביטוח יתלו אותי על כך אבל אני חושב שהנושא חשוב מדי וראוי לדון עליו בפגישה עם הסוכן שלכם. חזרו לסעיף הקודם.
 הכירו את המושגים הבסיסיים: שיפוי, פיצוי, קבוצתי מול אישי, שאלון חיתום, השתתפות עצמית, פרנצ’יזה, ערך סילוק, תקופת אכשרה וכו’. לצערי קצרה היריעה כאן מללמדם. הבנתם תעזור לכם לקבל החלטות. 
 Pick and Choose  – במיוחד בביטוחי בריאות פרטיים בחירת כיסויים בפינצטה בהחלט  אפשרית. לא חייבים לרכוש חבילה מלאה. אם נחזור לציר הקטסטרופה נראה שכיסויים שונים נמצאים במקומות שונים על הציר. הפעילו שיקול בהתאם לפוטנציאל הקטסטרופה ומאפייני המשפחה שלכם.
 קראו את הפוליסה. לאחרונה, הטקסט הלא ברור מן העבר הוחלף בטקסט ברור יותר. הגם שאין מדובר בחומר הקריאה המרתק בתבל חשוב לפחות פעם אחת (הקדישו לכך זמן) לקרוא ולהבין את הפוליסה. במיוחד בביטוחי הבריאות זה יאפשר לכם לבחור נכון את הכיסויים המתאימים לכם.
 בדקו עלויות ואת השינוי בהן לאורך החיים. ישנם ביטוחים שעלותם לילדים למשל נמוכה מאד לעומת עלות גבוהה למבוגרים.
 היזהרו מהחלטות לא הפיכות. בביטוחים מתמשכים (כמו בריאות וחיים) יש חשיבות לשמירה על רצף. קטיעה של רצף ביטוחי יכולה להיות בלתי הפיכה. שימו לב כשעוזבים מקום עבודה עם ביטוח קולקטיבי לאפשרות להמיר אותו לפרטי תוך שמירה על רצף. כרגיל, התייעצו עם איש מקצוע שאתם סומכים עליו.
 כפי שציינתי בתחילת המאמר, רכישת ביטוח אינה ההגנה הכלכלית היחידה למקרה סיכון. ניתן גם לייעד חסכונות, להסכים לערבות הדדית במשפחה או בקבוצת חברים ועוד.

ומה עם ביטוחי הסיעוד? נדבר על כך באחד המאמרים הבאים.
שמרו על עצמכם והשארו בריאים! 

במדינת ישראל המילה פריפריה היא מילה טעונה. היא מיד מעלה אסוציאציות. חלוציות, ישוב הארץ, עיירות פיתוח, ציונות, כיבוש, קיפוח, מזרחים, אשכנזים ומה לא. בנוסף, קשה מאד להגדיר היכן מתחילה ומסתיימת הפריפריה. ישנן הגדרות גיאוגרפיות, דמוגרפיות, סוציולוגיות וכמובן הגדרות סובייקטיביות. חשבתי על כך לא מעט ולא הצלחתי למצוא הגדרה מילונית שתספק אותי לכן החלטתי להגדיר שמי שמיקום מרכז חייו אינו ממצה את צרכיו, שאיפותיו ורצונותיו חי בפריפריה. במילים אחרות, מי שאינו מרוצה מהנ.צ. של מרכז חייו חי בפריפריה. על פי ההגדרה שלי הפריפריה אינה דבר חיובי כי היא מבטאת חוסר איזון. כמובן שלא קל להודות בכך ולכן לא מעט חיים בפשרה ואינם מתעסקים בנושא יותר מדי. אדגיש שוב, אני מתייחס להגדרה הזו בלבד. לדוגמא, אם מגדל צנוניות שחי במעלה שחרחורת בואכה גבול מצריים מבסוט עד הגג מחייו וממיקומו אז הוא אינו חי בפריפריה! פשוט מאד.

 למה לדון על כך בבלוג כלכלי? בחירת מיקום מרכז החיים היא לרוב בחירה כלכלית שמצד אחד נובעת משיקולים כלכליים ומצד שני יש לה השלכות כלכליות על עתידנו. אני רוצה לנתח קצת את הפריפריה הישראלית בעיניים כלכליות.

 אני רוצה להתחיל בניתוח מספרי של האוכלוסיה בישראל. ישראל במקום ה-27 ברשימת הטריטוריות הצפופות בעולם. לא נורא תגידו, אבל הרשימה כוללת מדינות ללא שטח כמו מקאו, מונקו, סינגפור, גיברלטר, סן מרינו ועוד טריטוריות מוזרות. אם נסנן את הטריטוריות ששטחן פחות מעשירית ממדינת ישראל אז ישראל נמצאת במקום ה-10 בצפיפות אחרי בנגלדש, הרשות הפלסטינית, לבנון, רואנדה, בורונדי והודו אבל גם אחרי דרום קוראה והולנד. הצפיפות בישראל היא 400 נפש לק”מ רבוע. כאמור, בעשיריה הראשונה. כבוד. יישבנו את המולדת, אפשר לנוח. רגע, עוד תיקון קטן, בישראל מוגדרים כ 8900 קמ”ר כשטחי אש, אם נפחית אותם משטח המדינה (לצורך חישוב צפיפות) נקבל את המקום השלישי בעולם בצפיפות והמקום הראשון בכלכלות המפותחות!
רגע, האם במדינה כה צפופה באמת יש משמעות לפריפריה? הרי אנשים נמצאים בכל מקום. אפילו את חזונו של בן גוריון הגשמנו ויישבנו את הנגב, בבדואים אמנם אבל מה זה חשוב. לפני מספר שנים ניסה לשווא כתב הארץ לאתר גבעה שמפסגתה יביט לעבר ארבע רוחות שמים ולא יבחין בציויליזציה. שורה תחתונה – אנחנו מאד צפופים.

 אז מצד אחד מדינה צפופה מנטרלת את המשמעות של פריפריה כי בכל מקום יש אנשים אבל מצד שני צפיפות מקשה להגיע ממקום למקום וזו הבעיה המרכזית. שימו לב – נגישות בעייתית הופכת מקום מרכזי גיאוגרפית לפריפריאלי ולהפך.

מקום לא נגיש הוא פריפריה בלי קשר לריחוקו הגיאוגרפי

 הרי אמרנו שפריפריה היא ענין סובייקטיבי, לא? ובכל זאת, קושי לנוע ממקום למקום יוצר פרפיריאליות במקום שבו אדם רוצה להיות במקום אחד אבל תקוע במקום אחר. נניח תיאורטית שניתן להגיע בזמן זניח מכל מקום לכל מקום – אז אין יותר פריפריה. אני יכול לגור ב-א’ לעבוד ב-ב’ ולבלות ב-ג’. אולם אם אני מוגבל בתנועה אז אני מתפשר, עובד ב-א’, גר ב-ב’ אבל לא מבלה. או אולי עובד ב-א’ למרות שהכישורים שלי יכלו לאפשר לי לעבוד ב-ב’ אבל אין לי יכולת כלכלית לגור ב-ב’. לאחרונה קראנו שאנשי חיל המודיעין לא רוצים לעבור לשרת בנגב ובטח שלא לעבור לגור בו. מדוע? כי הם לא רוצים להיות פריפריה. בקיצור, המפתח לפתרון בעית הפריפריה של ישראל, והמפתח לכמה בעיות חברתיות קשות, היא מהפכה תחבורתית. זה לא אומר שצריך לסלול מסילת רכבת מהירה לכל חור, ממש לא.
בהולנד, מדינה צפופה כמונו בערך עם שטח גדול ב 50% יש מעל 400 תחנות רכבת, בישראל כ 60. זה לא ההבדל היחיד כי בהולנד הרכבת פועלת כל הזמן. בהולנד לא מדברים כל היום על פריפריה. Het is geen probleem. אין מדינה מערבית בצפיפות כמו שלנו עם מערכת תחבורתית כה בעייתית. מצד אחד צפיפות בכבישים הגבוהה ב OECD  ומצד שני מערכת תחבורה ציבורית שבורה. זה יוצר מצב שבו מי שגר ברעננה ועובד בת”א, מרחק של פחות מ 20 ק”מ, יכול להפוך לפריפריאלי (אם כי קשה מאד להודות בכך). כלכלית, התלות ברכב הפרטי שעומד כל היום בחניון של העבודה מעמיסה הוצאה שנתית למשפחה של 30,000 ש”ח, הוצאה משמעותית שערכה הולך ופוחת. אפילו אלו שסובלים בכבישים לא תמיד מוכנים לסלילה נוספת, כי כבר לא נשאר מקום. אם כי לפחות בינתיים, עדיין ניתן לנסוע ברכב פרטי. 

 עיריית ראשל”צ קיימה השבוע את ישיבת המועצה בתוך הרכבת במחאה על הכוונה לסגור את הקו הישיר מראשל”צ לת”א. המחאה על סגירת הקו הגיעה גם לפסים אלימים. מדוע? נורא פשוט. סגירת קו הרכבת הישיר לראשל”צ הופכת אותה לפריפריה ואף אחד לא רוצה להיות בפריפריה. הרי ראשל”צ היא העיר הרביעית בגודל האוכלוסיה בישראל ובקרוב תקבל את המקום השלישי, אלא שלפתע הפכה לפריפריה.

 צריך לזכור כמובן שתל אביב רבתי היא המרכז והמטרופולין הישראלי. היא מרכז הכלכלה והיא מרכז התרבות. שני אלה מהווים מקור משיכה, כמו בהרבה מדינות אחרות בהן הלב הפועם הוא המטרופולין. מגמות אורבניות עולמיות רומזות שכך זה יישאר.

 לפני שניגשים לתקן את בעיות התחבורה כדאי לשים לב לכמה מגמות שכבר רואים אצל דור ה-Y. הדוגמה של חיל המודיעין היא בדיוק חלק מהמגמה. צעירים משכילים לא רוצים להתרחק מהלב הפועם, ושוב אזכיר כי לא מדובר על מרחק פיזי אלא על נגישות (שתלויה גם במרחק פיזי). אסף רפפורט, מבכירי מיקרוסופט בישראל נוסע לעבודה באוטובוס ואופניים, אין לו רכב פרטי כי הוא מספיק נבון להבין שבמאה ה-21 זה צריך להיות מיותר. החברות WIX, אמאזון, גוגל,פייסבוק ואחרות הבינו שהן צריכות להיות במרכז ולא בפריפריה כדי למשוך את הכשרונות הצעירים, בצנטרום של הפיילה ממש. חלקן אגב נמצאות באותו בנין. בישראל, בגלל מגבלות התחבורה, המרכז מוגבל למרכז הגיאוגרפי שבין הים לנהר. נהר איילון כמובן.  

 לסיכום ביניים, מימדי הפריפריה הישראלית הם פונקציה של מצב התחבורה. האם צריך לפתור את בעיות התחבורה של ישראל? לפני שמרבית המדינה תהיה הפריפריה – דחוף!

האם אפשר? כן. אך זה הולך ונהיה קשה. אז מה עושים?

שוב, אינני מומחה על למרות התעניינותי בתחום כאיש כלכלה וחברה. יש כמה דברים מרכזיים שצריך לעשות לדעתי בעדיפות לאומית עליונה (אחרי הרחקת הצבא האירני מהגבול):

 להבין שאם אנשים חיים שבעה ימים בשבוע כך גם התחבורה שלהם. זו האבן הגדולה ביותר שצריך להפוך והיא תנאי הכרחי לכל פתרון. גם אם תהיה רכבת במהירות האור מת”א לנגב היא לא תגרור מעברי אוכלוסיה אם היא לא תפעל באותם יום וחצי חופשיים בשבוע ובליל הסדר

 להבין שעידן הרכב הפרטי כאמצעי תחבורה מרכזי מתקרב לקיצו שכן הוא הופך לנטל שרק מייצר עוד פריפריות חדשות

 להרחיב משמעותית את ההיצע והנגישות לתחבורה הציבורית במכלול אפשרויותיה ולייעלה כך שתפעל בהרמוניה. דחוף דחוף דחוף. כן, אפילו לראשל”צ המנותקת. שנים מדברים על מסילה רביעית באיילון, כאשר היום כבר ברור שצריך שש! ומה עם הרכבת לירושלים לעזאזל?

 לתעדף הן מגורים והן עסקים בסמיכות לעורקי תחבורה ציבורית (בעיקר רכבת).

 לשדרג את מכלול התשתיות בלב המטרופולין כדי שיתמכו בגידול האוכלוסיה שתנוע ותחיה בו.

 ברמת הפרט: להבין את מכלול ההשלכות של מצב התחבורה בישראל על בחירת מרכז חיינו. לדרוש מנבחרינו לטפל בנושא בעדיפות לאומית עליונה. לצאת מהפריפריה.

 חברתית הצורך ברור, אך גם כלכלית, השקעה בתשתיות תחבורה אינה בזבוז כסף אם עושים אותה נכון. יש מודלים כלכליים מוכרים המאפשרים גיוס הון לפרוייקטי תשתיות. ניתן גם למדוד את התועלת הכלכלית של פרויקטים כאלה.

 לסיכום, ניתן לראות שמדובר בשינויים מהותיים שחלקם פוליטיים, חלקם חברתיים וחלקם אופרטיביים. חלקם יקחו זמן וחלקם ניתן לישום מהיר. אנחנו נמצאים בנקודת זמן משברית שבה אם לא נטפל בבעיה התחבורתית מהשורש חלקים הולכים וגדלים מהמדינה יהפכו לפריפריה מה שיסכן מאד את עתידה. 

מקורות:
The World Bank Data
ארץ בחאקי – קרקע ובטחון בישראל, מאת עמירם אורן ורפי רגב, הוצאת כרמל, 2008
קישורים נוספים בפוסט עצמו

לפני מספר שבועות קראתי את הכתבה הזו ואז פניתי לחבר שלי, יזם נדל”ן, בשאלה: היתכן שבית יעלה 14,000 שקל? הבחור ענה בתמימות שכן, אמנם בחלק מהערים המחירים גבוהים יותר אך ניתן בהחלט עדיין למצוא דירה במחירים הללו. שתיקה של שתי שניות ואז הבנתי ועניתי לו: לא למטר רבוע, יא אהבל, לכל הדירה! הבחור הביט עלי במבט מרחם.

למה אני כותב שוב בנושא הדיור? הרי כבר כתבתי על כך בעבר. כי הנושא חשוב. מעסיק רבים ורבים שואלים אותי עליו. גם בפוליטיקה ובתקשורת הוא תופס מקום נכבד.  אולם הישועה לא תבוא מהממשלה (צר לי מצביעי כחלון). כחלון לא יוריד את מחירי הדיור כשם שהוא לא הוריד את מחירי הסלולר. רגע, מה? הרי כחלון הוא המצביא הגדול שנצח בקרב את חברות הסלולר הארורות ובזכות נצחונו זכה לעשרה מנדטים בכנסת העשרים. לא. כחלון הוא איש שיווק מצוין אולם המצביא הגדול הוא מיכאל גולן. עולה חדש שהביא מחו”ל תפיסה עסקית חדשה בארצנו שאומרת שאפשר להרוויח בלי לדפוק את הלקוח. מחירים טובים, מוצרים פשוטים ושקיפות. גולן הוא המהפכן הגדול.

 נחזור לדיור. אני צופה שלא יהיו שינויים גדולים במחירי הדיור אם כל הווקטורים המשפיעים עליהם יישארו ברמות הנכחיות. שינוי יקרה כאשר תופיע ה Inflection Point , בעברית – נקודת הפיתול. מהי נקודת הפיתול?

 נקודת הפיתול היא נקודה בזמן שבה קורה משהו, יכול להיות אף מינורי, שבעקבותיו מתחולל שינוי מהותי שמשפיע על הרבה אנשים. במילים אחרות, לא בהכרח השינוי עצמו הוא פריצת הדרך אלא רק השלכותיו. דוגמאות: האייפון ובעקבותיו האנדרואיד ומהפכת הסמארטפונים ששנתה את חיינו (וגם נוטלת חיי אדם יותר ממלחמות). השינוי הטכנולוגי שאפשר זאת היה בסך הכל מסך מגע יותר מדוייק, לא ביג דיל. יצירתיות עסקית גם היא יכולה ליצור נקודת פיתול, כמו למשל Air-BnB.

 נו, מה עם הדיור? ובכן, לדעתי הדיור משווע לאירוע שיהווה נקודת פיתול ובעקבותיו יתחולל שינוי בתחום. אני מעריך שזה יקרה כי יש חוסר איזון כלכלי בתחום. אנשים משלמים הרבה כסף עבור מוצר נחות. מה הכוונה? תחום הבניה של דירות מגורים מיושן טכנולוגית. אנחנו בונים כמו לפני מאה שנה קיר בבלוקים, חוצבים בו מיד לאחר מכן כדי לסלול קווי חשמל ומים, מטייחים בטיח, משקים, מרכיבים אלומיניום וזכוכיות בהתאמה ידנית, מרצפים בלטה בלטה, צובעים, מתקינים אביזרי אינסטלציה, שוב חוצבים כדי להתקין שיש, שוב קודחים כדי להרכיב אביזרים ובסוף, אחרי חודשים ארוכים מאד של בניה, נכנסים לגור בבית שבחורף הראשון חודרים אליו מים, היעילות האנרגטית שלו נמוכה וסדקים מופיעים בקירות. המון עבודת יד מיושנת, לא יעילה, לא איכותית וגוזלת זמן. כל זאת לפני שדברנו על הבירוקרטיה האימתנית מסביב לכל התהליך. בקיצור, יקר, מיושן ומסורבל.

 לכן, חייב לקרות משהו. לא יתכן שלאורך זמן צעירים ישלמו 150 משכורות ממוצעות כדי לקנות דירה ממוצעת באיכות נמוכה. להערכתי, דור ה Y וה Z לא יסכימו. או שהם ימצאו את נקודת הפיתול או שהם יתחפפו מפה.

 אז מהי נקודת הפיתול בתחום הדיור? זו שאלת מליון הדולר. יתכן שיעלו רעיונות חדשים הקשורים לשיטת הבניה, יתכן שיעלו רעיונות חדשים שיגדירו את הבעלות על דיור (למשל כמו WeWork), יתכן שמישהו יצליח למצוא סדק ברגולציה המגדירה דירת מגורים כיום. אינני יודע. אני רק יודע שאם טכנית ניתן לבנות דירה ב 14,000 שקל אז לאורך זמן אנשים לא יסכימו לשלם פי 100 (!). זהו מצב של disequilibrium, חוסר שיווי משקל אשר לא מחזיק לאורך זמן.

 מתי זה יקרה?
אולי עוד חמש שנים, אולי עוד עשרים ואולי יותר, אבל זה יקרה. 

גרסה מצומצמת להדפסה

חג החנוכה הוא חג של הזדמנות נהדרת. כלכלית משפחתית כמובן.
מנהג הוא לתת דמי חנוכה לילדים. שורשי המנהג כנראה בחיקוי מנהג הענקת המתנות של חג המולד. ואולם, כמיטב המסורת היהודית, לקחו את המנהג של השכנים, עגלו כמה פינות ושיפרו את העסק. אחרי הכל, מדוע לטרוח וללכת לחנות, לקנות לילד מתנה (ספר) שאיתה הוא יצטרך ללכת שוב לחנות ולהחליפה במשהו שהוא באמת רוצה (משחק)? מסורבל. לטס קאט ד’ה בולשיט ופשוט ניתן לו כסף. הגיוני.

ההזדמנות האמיתית שיש לנצל היא ההזדמנות לשיח כלכלי עם הילדים. לדבר איתם על משמעות הכסף, מאין הוא בא, אפקט החסכון וההשקעה, משמעות ההתאפקות כדי להגיע ליעד יותר גדול ומשמעותי ועוד. זו הזדמנות נהדרת שהילדים רק יודו לכם עליה בעתיד. נצלו אותה.

גם אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להציע תרגיל לחנוכה. מי שרוצה יכול בקלות ליישם. נגיד שבמקום לתת דמי חנוכה במזומן לילדים בחג, נרכוש בכסף (רצוי לאסוף גם מהסבתות) נייר ערך שמתאים להשקעה לטווח ארוך, נגיד תעודת סל של מדד המניות העולמי, או של S&P500 או קרן נאמנות גמישה או משהו דומה. לא קריטי לצורך התרגיל. כל שנה בחנוכה, נרכוש עוד מאותו נייר ערך בשווי דמי החנוכה לאותה שנה. לא ניגע בהשקעה עד הגיעו של הילד לגיל 18. בגיל 18 נציע לו למכור את ההשקעה או להמשיך להחזיק בה. עשיתי סימולציה של התרגיל הזה על דמי חנוכה שנתיים של 1000 משנת 1999 ועד היום, כלומר 18 שנות השקעה של 1000 שקלים בשנה. השקענו בתרגיל במדד S&P500. ובכן, בקופתו של הילד הצטברו מעל 40000 שקלים, אפילו שהשקענו רק 18000. יפה, לא? כמובן זו רק דוגמא, לא ניתן להבטיח תשואה וכו’ וכו’ וכו’. אבל בואו נחשוב מה יקרה אם הנער ימשיך כך עד כמעט גיל הפנסיה? נסו לעשות סימולציה של 60 שנה. המספרים המדוייקים לא חשובים אבל שוב, זו הזדמנות נהדרת לתרגל חסכון והשקעה ולהבין את עקרונותיהם הבסיסיים. זו הגדולה של דמי החנוכה. חג שמח !

נ.ב. נצלו את ההזדמנות גם כדי לנטרל שימוש במילים בעייתיות כמו לבזבז כסף כמו בדוגמא כאן.