מחבר: יורם

ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע השבוע לגיל 67. מזל טוב. לפי החוק הוא צריך לפרוש לגמלאות. במקומות עבודה רבים במשק היו כופים זאת עליו. יהיו בוודאי כאלה שישמחו אם יעשה זאת. אנחנו בעתידות לא מתעסקים בפוליטיקה כי אנחנו עוסקים בחיים עצמם!
אז צריך לפרוש בגיל 67 או לא? הרי לפי ההגדרות הרשמיות מי שמעל גיל פרישה נכנס רשמית לגיל השלישי או בניסוח הפחות תקין פוליטית – הוא הופף לקשיש.
זו בדיוק הבעיה. אנו שבויים בתפיסות חברתיות של המאה ה-19 וה-20 בהן אנשים חיו מספר שנים בודדות לאחר גיל הפרישה (אם התמזל מזלם והגיעו אליו). במאה ה-21 המצב השתנה. כיום הגיל השלישי הוא תקופה ארוכה של כ-20 שנה. זה הרבה זמן! זה פרק חיים רציני שכדאי לנצל בחכמה. אי אפשר רק לשמור על הנכדים במשך 20 שנה.
אין שבוע בלי שבעיתונות תופיע כתבה על משבר הפנסיות ובעקבותיה דיונים על העלאת גיל הפרישה. זהו שיח ששבוי שוב בתפיסה הארכאית והשגויה. כמו שאין צורך להוציא אדם לפרישה בכפיה כך אין צורך לכפות עליו להשאר לעבוד.
ישנם מחקרים המראים שאין קשר בין גיל תפקודי וגיל כרונולוגי. זה לבד צריך להדליק נורה אדומה אצל כל מי שרוצה לקבוע גיל פרישה אחיד לכולם.
אז מה הפתרון לאתגרים הכלכליים הנובעים מהתארכות תוחלת החיים (כמו הירידה בקצבאות מקרנות הפנסיה)?
 הפתרנות צריכים להיות יותר יצירתיים. הם צריכים להתחשב בדינמיקות המשמעותיות של שוק העבודה במאה ה-21 (כמו ריבוי קריירות וריבוי תקופות ביניים) ובהבדלים בין בני אדם מבחינה תפקודית. הם צריכים להפטר מתפיסות שגויות על ירידה ביכולות וכישורים בגיל מבוגר משום שיש הוכחות לכך שבהכשרה מתאימה אין הבדל ביכולות בין צעירים ומבוגרים. הפתרונות צריכים גם לאפשר גמישות כלכלית ולעודד תכנון כלכלי ארוך טווח לכל אחד כך שמעגלי החיים של כל אחד ישיקו ליכולותיו ושהאינדיבידואל יחיה בתחושת מימוש ורווחה בכל אחד מפרקי חייו.
מוזמנים לשוחח עוד על הנושא המרתק הזה.

---

סליחה (היפותטית):

סליחה שהוצאנו יותר כסף ממה שהרווחנו וקנינו בו “דברים”

סליחה שלא בדקנו אם ניתן להוזיל את המשכנתא

סליחה שלא פתחנו וקראנו את דוחות הפנסיה השנתיים

סליחה שלא בדקנו אילו ביטוחים יש לנו ואילו חסרים

סליחה שלא שוחחנו עם בן הזוג על מה שיקרה אם אחד מאיתנו ימות

סליחה שלא חסכנו ללימודים האקדמאים של הילד הגדול

סליחה שלא עשינו בקרה לפחות אחת לחודש על ההוצאות השוטפות

סליחה שאמרנו שאם לכולם יש מינוס בבנק אז לא נורא אם גם לנו יהיה

סליחה שלא בדקנו כמה כסף נוזל לנו בכל חודש על דברים שבכלל לא רצינו להוציא עליהם כסף

סליחה שקנינו מכונית בהלוואה

סליחה שקנינו במכולת בתשלומים

סליחה שיש לנו ארבעה כרטיסי אשראי

סליחה שהלכנו למרכול ללא רשימת קניות

סליחה שלא רשמנו כל מה שקנינו במזומן

סליחה שנתנו צ’ק ע”ס אלף שח לבר המצווה של הנכד המעצבן של דודה ברוריה

ועוד כמה:

סליחה שלא עצרנו לרגע לחשוב, שלא שוחחנו עם בן הזוג על האסטרטגיה של החיים שלנו, על העתיד שלנו. סליחה שבגלל המרדף אחר הכסף  לא בילינו מספיק עם הילדים, שלא דאגנו לגוף שלנו, שלא אכלנו בריא, שלא טיילנו בחיק הטבע, שכבר הרבה זמן שלא הרחנו פרח, שלא ראינו שקיעה או זריחה, שלא קראנו ספר או ראינו הצגה או סרט, שלא חייכנו לעוזרת, סליחה שלא נשמנו עמוק לפחות פעם ביום. סליחה…
תשע”ז יכולה להיות השנה הראשונה של החיים החדשים… בואו נדבר.

---

תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, לגברים 80.3 שנים ולנשים 84.1 שנים. מסתבר ששפע קונפליקטים מבית ומחוץ, צפיפות, מתח, ורמת דריכות גבוהה הם כנראה מתכון סודי לחיים ארוכים.

בפוסטים קודמים כתבתי על מהפכת הגילאים בחברה. הנושא עוד ילווה אותנו. מהפכה זו מהפכה.

אני רוצה לחזור ולבאר נקודה חשובה. מי שנמצא בגיל מבוגר ומתייחס לתוחלת החיים בישראל כדי לאמוד את שארית חייו טועה. הסיבה היא שנתון זה כולל את כל ההשפעות הסטטיסטיות שיש לאלו שמתו בגיל צעיר יותר או צעיר פחות ואף סמוך ללידה. תוחלת החיים מחושבת על פי לוחות תמותה של האוכלוסיה בכל הגילאים.

מי שרוצה באמת לדעת כמה נותר לו לחיות (בממוצע סטטיסטי כמובן) צריך להסתכל על תוחלת החיים בגיל הנוכחי שלו. דוגמא: מי שהגיע לגיל 65 תוחלת חייו תהיה 83.9 לגברים ו 86 לנשים (עפ”י לוחות תמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנים 2008-2012). במילים אחרות, ההסתברות שאשה בת 65 תחצה את גיל 86 זהה להסתברות שלא תחצה אותו ולכן זהו המספר אליו יש להתייחס.

למה זה חשוב? כדי לתכנן נכון את ההיערכות הכלכלית לגיל מבוגר.

אגב, יש הבדלים במספרים בין מגזרים שונים ובין מקומות ישוב שונים.

בטבלה ובגרף בהמשך תוכלו לראות דוגמאות נוספות
אוהבי הסטטיסטיקה מוזמנים לחפור עוד בלוחות התמותה המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסטטיסטיקה כידוע, אינה משקרת.

לסיום, אפילו שסטטיסטית הסיכוי מאד קלוש, עד 120! וכמובן בריאות.

---

אני לא מחבב קניונים, בוודאי לא כמקום לבלות אבל גם לא כמקום לקנות. הכניסה המתישה לחניון ומציאת החניה במבוך האינסופי, ההמתנה למעלית המשתרכת שעוצרת דקה ארוכה בכל קומה כדי לטעון ולפרוק משפחות וכדי לייעץ למבולבל התורן אם המעלית עולה או יורדת, הרעש, אורות הניאון, הג’אנק פוד. בקיצור, משתדל להמנע.

אבל מעבר לעניין הטעם שלי במקומות בילוי מדובר כאן גם על עניין כלכלי לרעת הקונים בקניון.

הנה שלוש סיבות (לפחות):

עלות השכירות של חנות בקניון יקרה יותר מאשר חנות ברחוב. דמי השכירות בקניונים בערים הגדולות נעים על הטווח החל מ 250 שח למ”ר ועד מעל 1200 שח למ”ר ברמת אביב למשל ובתוספת דמי אחזקה.
שכירות של חנות ברחוב עולה פחות וגם אין דמי אחזקה. מכאן, לחנות בקניון צריך להיות פדיון גבוה יותר כדי לכסות את הוצאות השכירות היקרות. המסקנה ברורה לרעת הצרכן.

הדרך אל החנות בה רצית לקנות את מה שעבורו הגעת לקניון ארוכה ועמוסת פיתויים, החל מדוכני טעימות, עגלות עם “מבצעים”, חנויות אופנה מפתות ועוד. הסיכוי לצאת מהקניון עם רכישות לא מתוכננות הוא גדול בהשוואה לחנות ברחוב.

העלויות הגבוהות בקניונים גורמות לרשתות גדולות לתפוס נתחים נכבדים מהם ובכך מדירות את הקמעונאים הקטנים שמתקשים לשלם את העלויות. שימו לב שרבים מהקניונים מאד דומים אחד לשני בתכולת החנויות שבהם. כאשר כמות קטנה של רשתות תופסת נתח נכבד מהשוק זה מקטין את התחרות. שוב, זה לא טוב לצרכן.

אז הנה שני טיפים:

גם כשאתם הולכים לקנות בגדים או כלי כתיבה או כל דבר אחר, רשמו לכם על פתק מה אתם הולכים לקנות, בדיוק כמו שאתם עושים כאשר אתם קונים במרכול. הצמדו למטרת הקניה וכמובן לתקציב.

הכירו את הקמעונאים בעיר שלכם בכל תחום. בכל עיר יש את הקמעונאים לכלי כתיבה, לציוד משרדי, חנויות אופנה , כלי מטבח, יין, אביזרי רכב וכיו”ב. במקומות אלו יש סיכוי למצוא מציאות ולא פעם גם יחס אישי מבעל הבית. בנוסף, בקמעונאים הקטנים ממש כדאי לתמוך. לפעמים הם אלה המחזיקים על כתפיהם נישות חשובות ומוצרים מעניינים וטובים על אף הביקוש הנמוך. זה טוב לכלכלה ולחברה.

אסיים בציטוט חכם ששמעתי מפוזי הדב:

“You know what they say about shopping centers… If you’ve seen one, you’ve seen the mall.”

 

 

---

בחלק הראשון של הפוסט דברנו על הדרמה שמתרחשת בגלל התמורות שחלות בהתפלגות הגילאים בחברה והראנו נתונים על הגידול המהיר של אוכלוסית הוותיקים. דברנו על בריאות וסיעוד ומה ניתן לעשות כדי להיות מוכנים להרעה במצב הבריאותי בגיל מבוגר.

היום נדבר על המוכנות הכלכלית לגיל שאחרי הפרישה מעבודה. זהו פוסט חשוב לקריאה לכל הגילאים ובמיוחד לצעירים.  מומלץ להקריאו לילדים לפני השינה.

בזמן האחרון יש יותר כתבות בתקשורת העוסקות בנושא הפנסיה. מדוע? הרי מדובר בנושא משעמם לאללה שכמעט אף אחד לא באמת מבין בו. אפילו המינוחים מהעולם הזה נשמעים כמו שפה גסה: הפרשות מעביד, מוטה שארים וכד’. זה הרי נורא ואיום לשוחח על כך בארוחת ששי או במפגש חברים. דמיינו את עצמכם שואלים במפגש החברתי את חבריכם “איך הפרשות המעביד שלכם?“. אין סיכוי שתוזמנו למפגש הבא. אז מדוע צצות יותר ויותר כתבות בנושא? הסיבה היא שמתחילים לראות תוצאות של הדרמה. כבר כעת יש לא מעט שממש סובלים מחסכון פנסיוני לא טוב או היעדרו המוחלט עד כדי סיפורים קורעי לב. יש עיסוק יותר פעיל של הרגולטור והמחוקק בנושא. כלומר יש חומר תקשורתי טוב לדווח. סיפורים דרמטיים עוד ימשיכו להגיע ולככב בתקשורת חובבת הדרמות. זה טוב שהמודעות עולה. מה לעשות עם זה? – בהמשך הפוסט.

בואו ננתח מדוע באמת מתחוללת דרמה וננסה להבין את מהותה.

עקרון החסכון הפנסיוני החל עוד בתקופת ביסמארק במאה ה-19 והתפתח במאה ה 20. הוא היה מבוסס על דפוס החיים התלת שלבי שתמציתו: בשנים הראשונות לומדים ורוכשים כישורים. בהמשך עובדים רוב שנות החיים תוך שימוש בידע ובכישורים שנרכשו. לקראת סוף החיים פורשים למנוחה מעבודה למספר מועט של שנים. כך חיו רבים באושר ועושר במשך עשרות שנים, כמעט עד ימינו אלה. בדפוס חיים זה אין בעיה לממן את הקצבה הדרושה לשנות הפרישה.

במאה ה-21 דפוס החיים התלת שלבי מתמוטט בגלל מספר סיבות:

• משך החיים עלה משמעותית. אחרי הפרישה מהעבודה נותרו הרבה שנים לחיות (בערך עשרים)
• הידע והכישורים “מזדקנים” מהר בהרבה מקצועות. כלומר כישורים שלמדנו בבית הספר או באוניברסיטה לא בהכרח רלוונטיים אחרי מספר שנות עבודה
  
• הגיל השלישי פעיל יותר וצרכני יותר. הוא רוצה ליהנות מהחיים ולא רק לשבת לנוח בבית
• שוק העבודה דינמי יותר ויציב פחות. מקצועות נעלמים וחדשים צצים במקומם, אנשים מחליפים מקומות עבודה בתדירות גבוהה וזאת עוד מבלי להזכיר את המהפכה התעשייתית הרביעית

מה ההשלכה של גורמים אלה (ויש עוד) על החסכון הפנסיוני שלנו?  

חסכון פנסיוני סטנרדרטי (אפילו במקום עבודה מסודר ומיטיב עם עובדיו) הוא בערך בגודל של חמישית מהשכר. כלומר, אם היחס בין שנות אי-עבודה לשנות עבודה היה חמישית אז היינו מסודרים. ראינו שמשך החיים הממוצע לאחר פרישה הוא כ 20 שנה, מכאן שעלינו לעבוד 100 שנה בשביל לשמור על אותה רמת הכנסה בפרישה. זה לא קורה ולכן אין אפשרות לשמור על אותה רמת הכנסה. אם עבדתם נאמר 40 שנה, צברתם חסכון פנסיוני שווה ערך ל 8 שנות שכר ועתה עליכם לפרוס את החסכון הזה ל 20 שנה. בקיצור רמה ההכנסה יורדת ביותר מפי 2. טוב, זה לא לגמרי מדויק כי הכסף שאנו חוסכים צובר תשואה וגודל בזמן שהוא ממתין ובכך סוגר חלק גדול מהפער

חוסר היציבות התעסוקתית והצורך לרכוש מיומנויות מחדש גורמים לקטיעה של החסכון הפנסיוני ולפעמים פיצול שלו ואף שימוש בחלקים ממנו (משיכת פיצויים וקרן השתלמות). פעולות אלו שוחקות את החסכון בצורה משמעותית כלומר רמת ההכנסה הצפויה תרד עוד יותר. קטיעה, פיצול ומשיכה פוגעים ביכולת של הכסף לצבור תשואה כפי שהזכרתי בסעיף הקודם

ככל שמשך החיים עולה קרנות הפנסיה ישלמו קצבה חודשית יותר נמוכה כדי להצליח לממן את משך החיים של כל החוסכים. זוהי המשמעות של “מקדם הקצבה” שמדובר עליו רבות (זו בעצם התאמת הפריסה של החסכון הנצבר למשך החיים הצפוי)

אלה הנקודות העיקריות. לא מסובך להבין. יש הרבה חומר קריאה מעמיק ומרתק על כל אחת מהתמורות הללו. כאמור, מטרת הפוסט איננה קורס מזורז בפנסיה אלא הדגשת חשיבות הנושא בהקשר של כלכלת המשפחה.

אנחנו לא אוהבים לבכות על מר גורלנו אלא לגשת לפתרון.
אז מה עושים?

מבינים את מהות הבעיה (עכשיו הבנו). the sooner the better, לכן מומלץ לשוחח עם החבר’ה הצעירים כי להם יש יותר מה לעשות בנידון

משקיעים מאמץ בלימוד התחום, בהבנת המונחים ובהבנת החסכונות הפנסיונים האישיים שלנו. הערכת זמן: יום עבודה. לא תהפכו ליועצי פנסיה אבל זה יספיק כדי להבין את התמונה האישית שלכם. יש המון ידע איכותי ברשת. זה פשוט ללמוד. שיעורי בית מומלצים: 1) ללמוד את המושגים הבאים ואת ההבדלים בין מושגים דומים: קרן פנסיה, איזון אקטוארי, ביטוח מנהלים, קופת גמל, קרן השתלמות, הפרשות עובד, הפרשות מעביד לתגמולים, הפרשות מעביד לפיצויים, ביטוח ריסק, ביטוח אובדן כושר, מסלול מוטה זקנה / נכות / שארים, קצבאות זקנה ושארים מביטוח לאומי, המסלקה הפנסיונית. 2) לנתח את החסכונות הפנסיונים שלכם ולנסות לצייר תמונה של ההכנסה הצפויה בגיל פרישה. החל משנת 2015 הדוחות השנתיים הנשלחים מקרנות הפנסיה וחברות הביטוח פשוטים יותר להבנה, נסו ותווכחו

מתכננים תכנית כלכלית להגדלת מקורות המימון לתקופת הפרישה. זוכרים את העיקרון הכי חשוב בחסכון כלכלי: ההיזון החוזר החיובי. במילם פשוטות, ככל שהחסכון גדול יותר כך הוא גודל יותר מהר ולכן חשוב לחסוך מגיל צעיר. הנה דוגמא פשוטה: חוסך שחסך במשך 20 שנה 10000 שקלים כל שנה בתשואה שנתית של 3% יהיו בידיו 273,000 שקלים. חוסך שחסך במשך 40 שנה באותם תנאים בדיוק יוותר עם 765,000 שקלים, כמעט פי 3 מחברו למרות שמשך הזמן הוא רק פי 2 – איזה קסם! אל תוותרו על הקסם הזה! חשוב חשוב חשוב לחסוך ולהשקיע מגיל צעיר ככל האפשר כי זה מה שיאפשר לכם חיים עם בטחון כלכלי בגיל יותר מבוגר. זה כבר לא מותרות – זה הכרח. כל שקל בגיל צעיר שמשולם על גאדג’ט או משהו אחר שלא באמת עושה את החיים מאושרים הוא שקל שיכול לגדול ולגדול פי כמה עד לגיל מבוגר. תוכלו לקנות את האייפון החדש כשתהיו באמת גדולים

עצמאים? אתם אחראים לעצמכם כי אף אחד עוד לא מחייב אתכם לחסוך לפנסיה. הכינו תכנית אם עוד אין לכם

ומה לא עושים?

מחכים לסיוע מ”הממשלה” (נו באמת) או כל סוג אחר של אי לקיחת אחריות. אם כבר, לא אתפלא אם קצבאות הזקנה הקיימות יצומצמו ויינתנו בעתיד על בסיס מבחן הכנסה (יעני, לקחת מהעשירים ולתת לעניים)

לסיכום

למדו והבינו את תמונת הפנסיה שלכם – זה משתלם. חסכו מגיל צעיר, כל הזמן מבלי להפסיק – זה מאד מאד משתלם. מגוון האפשרויות לחסוך לעתיד רק גודל. וכמובן, תיהנו מהחיים ותהיו בריאים. אתם מוזמנים להגיב כאן או בפייסבוק של עתידות ולשאול שאלות.

 

---

כבר נרשמתם לעדכונים מהבלוג בדוא”ל?

דרמה אמיתית מתרחשת. דרמה אמיתית. אנו חיים בתקופה שלא היתה כמוה אך למרות הדרמה הגדולה רובנו ממשיכים בחיינו.

מדובר בהתפלגות הגילאים בחברה. בעיקר מרתקות התמורות שחלות אצל אוכלוסית הזקנים (>65). אגב, אפשר להשתמש בשמות תקינים פוליטיים כמו אזרחים ותיקים, גיל הזהב, הגיל השלישי וכד’. אני מעדיף פשטות ולא רואה שוב דבר שלילי בהיות אדם בגיל 65, להיפך. לשם הפשטות נישאר עם “זקנים”.

הנה כמה נתונים:

• קצב גידול אוכלוסית הזקנים הינו פי 2.3 מזה של שאר האוכלוסיה. במילים אחרות האוכלוסיה מזדקנת כעת במהירות. זו מגמה עולמית. חשבו איך זה ישפיע על האוכלוסיה העובדת, על ביקוש והיצע, על צרכים של אוכלוסיה זו ועל רמת השירותים להם היא נזקקת
• רבע מהזקנים הם בני 80 ומעלה ובעוד כ 20 שנה הם יהיו כשליש
• תוחלת החיים המוערכת בישראל של בני 65 היום הינה (גברים / נשים) 84 ו 86 ושל בני 80 הינה 89 ו 90

לפוסט הזה יהיו שני חלקים. החלק הראשון ידון במצב סיעודי והיערכות אליו. בחלק השני נדבר על המוכנות הכלכלית לתקופה זו בחיינו כדי שנשאר עם מצב רוח יותר אופטימי.

נתונים נוספים על בריאות וסיעוד:

• אחוז הזקנים המאושפזים גבוה פי 3.2 משאר האוכלוסיה
• 16% מעל גיל 65 מוגבלים בפעילות יומיומית. מעל גיל 75 עולה מספרם ל 27%
• משך ההזקקות לטיפול סיעודי גדל ב 15 שנה האחרונות פי 2
• מעל גיל 65 מבקרים אצל רופא בממוצע פעם בחודש
• 30% מהנזקקים לאשפוז סיעודי או לאשפוז תשושי נפש מממנים בעצמם את העלות
• הוצאות משק הבית ל 3 שנות תמיכה של חולה במוסד סיעודי מגיעות ל 500,000 ש”ח
• 55% ממקבלי גמלת סיעוד מקבלים את הגמלה ברמה הנמוכה
• 42% מהמימון של שירותי הסיעוד הוא פרטי
• ישראל נמצאת במקום גבוה בעולם בשיעור מקבלי טיפול סיעודי

הגדרה: אדם שאינו מסוגל לבצע לבדו שלוש מתוך שש הפעולות: לקום ולשכב, להתלבש ולהתפשט, להתרחץ, לאכול ולשתות, לשלוט על הסוגרים ולהיות נייד נחשב לרוב כסיעודי.

מה עושים?

שלושה דברים: תובנה, בריאות, כסף.

תובנה – מפנימים שהסיכוי שאנחנו או מישהו מקרובינו יקלע למצב סיעודי הוא ממשי בערך כמו להגיע לצומת כאשר הרמזור הופך לאדום.

בריאות – חיים בצורה בריאה. זה כבר לא רק נחמד וטרנדי, זה הכרח וזה גם נכון כלכלית. הגוף שלנו צריך להחזיק הרבה שנים. מוטב שנטפל בו כהלכה כדי שלא נאבד את אחריות היצרן.

כסף – יש להתכונן להוצאות גבוהות למצב סיעודי גם אם נקווה שלא יקרה. ישנן שתי דרכים: להקצות כסף יעודי לטובת המטרה או לרכוש ביטוח. כפי שכתבתי בפוסט קודם בנושא ביטוחים אינני ממליץ המלצות ספציפיות בנושאי ביטוח. כל אחד ישקול את שיקוליו ובלבד שיתבססו על נתונים מציאותיים. בנושא הביטוחים הסיעודיים אי אפשר שלא להזכיר את הרפורמה בביטוחים הסיעודיים של קופות החולים שהחלה ביולי 2016. מטרת הרפורמה לפשט את הביטוחים (זה טוב) וליישר קו בין כל קופות החולים. חפשו בגוגל “פוליסת סיעוד אחידה”.  בנוסף, ישנו מגוון של אפשרויות  ביטוח סיעודי בחברות הביטוח הפרטיות. שימו לב בקבלכם הצעה שאתם מבינים אותה היטב ובעיקר: תקופת ההמתנה, משך הביטוח, סכומי הפיצוי או השיפוי, הפרמיה החודשית (קבועה או משתנה לפי גיל), ערכי סילוק וכו’.

שתי נקודות חשובות נוספות:

• גם אם יש לכם בקופת החולים ביטוח משלים (מושלם, מושלם מושלם, ממש מושלם, ממש ממש מושלם פלטינום) זה ממש לא אומר שיש לכם ביטוח סיעודי (זו טעות נפוצה). בררו.
  
• הביטוחים הסיעודיים דרך מקום העבודה (קולקטיבי) נחסמו למצטרפים ב 2011 ורובם כבר הסתיימו כלומר כיום ניתן לרכוש ביטוח סיעודי רק באופן אישי.

סיכום

אני לא יודע כיצד החברה תתמודד עם הדרישה העתידית לתמיכה במצב סיעודי. מן הסתם יתרחשו במקביל תמורות בתחומים אחרים כמו בשירותי הבריאות, הרווחה ושוק העבודה. מה שבטוח הוא שההשלכות על כלכלת המשפחה הן משמעותיות מכדי להתעלם מן הנושא. חכם יכין עצמו ולא יסמוך על אחרים. מסכימים? שאלות? אשמח לקרוא בתגובות.
בפרק הבא אכתוב על היערכות לגיל הזקנה מבחינות אחרות. שנהיה בריאים!

---

קריאה נוספת:
הזקנים בישראל – עובדות ומספרים
ענף הסיעוד בישראל ובעולם – לאן?
הוראת הממונה על הביטוח במשרד האוצר בנושא הביטוח הסיעודי הקבוצתי

 

 

 

בואו נדבר על מתנות.  כמו כל ילד גם אני אהבתי מתנות. יום אחד אימי אמרה לי ששלמה המלך, החכם באדם, קבע  ש”שונא מתנות יחיה” (משלי ט”ו, כ”ז). עם הגיון בריא של ילד כמובן שהמשפט לא הובן. מה רע בלקבל מתנות ולמה מי שאוהב אותן כמוני דינו למות? יותר מאוחר הבנתי שכנראה הפירוש הנכון הוא “שונא מתנות יחיא” כלומר יחיא שונא מתנות אבל אני אוהב וזה בסדר.

בכלכלת המשפחה אנחנו רואים לא פעם שסעיף המתנות בתזרים החודשי של המשפחה הוא משמעותי, לפעמים אף מעל עשרה אחוזים מסך ההוצאה החודשית. יתרה מכך, כאשר נדרשת התייעלות תקציבית במשפחה, היא מתקשה לקצץ בסעיף זה למרות ההשפעה המשמעותית שלו על ההוצאה השוטפת. מדוע? התשובה די ברורה. הרי איננו שולטים על כמות השמחות אליהן אנו מוזמנים, וגם עלות המתנה נקבעת כמעט לחלוטין על ידי רמת הקרבה לבעל השמחה וסוג האירוע. הוצאות שוטפות שקשה להפחיתן הן מעין “מס”. כיצד הגענו למצב שבו אירוע שמח הופך למס או לעונש כלכלי? לא מזמן נכחתי במפגש חברתי שבו אחד החברים הודיע על חתונת בנו והזמין את כל הנוכחים. ראיתי את פניהם של חברי הקבוצה מחמיצים כמו בעת קבלת דוח חניה. כמובן שאת החמצת הפנים כיסו בחיוך נבוך אבל התובנה היתה ברורה – שמחה לפעמים זה עונש. איך הגענו למצב הזה?
התשובה בידי סוציולוגים כנראה שכן מדובר בלחצים תרבותיים וחברתיים הנוגעים בצורך הבסיסי של האדם לשייכות, כבוד ומעמד. זה נכון גם לבעלי השמחה וגם לאורחיה. בתרגום כלכלי, יש אינפלציה של המחיר הכלכלי של שמחות וחגיגות. זה מתחיל בימי ההולדת בגן, מסיבת הבר מצווה, סיום התיכון, חתונה ועוד. כולנו מכירים את האינפלציה הזו. גם אם לא כולנו מסכימים ערכית עם רמת הראוותנות בשמחה כלשהי עדיין לרוב נשתף פעולה כאורחים.

אז מה עושים? ראשית, הגברת המודעות הכלכלית. משפחה שעוברת תהליך אימון לכלכלת המשפחה כבר רואה בבירור את המשמעות הכלכלית של נושא המתנות והשמחות. כשיש בהירות כלכלית ניתן גם לראות את המחיר האמיתי. למשל, האם מסיבת בר מצווה לילד תבוא על חשבון חסכון ללימודים אקדמאים? האם חתונה מפוארת תדחה את בנית ההון העצמי לרכישת דיור בכמה שנים טובות? האם השתתפות בכל שמחה אליה אנו מוזמנים תקטין את החסכון שלנו ליעדים אחרים החשובים לנו? כשיש בהירות ניתן בקלות להבין את העלויות האלטרנטיביות כלומר את המחיר האמיתי. אגב, כל בחירה היא לגיטימית ואין כל רע באירוע מפואר או בהענקה ברוחב לב כאשר החלטות אלה נעשות תחת מודעות כלכלית. הדיון כאן כלכלי בלבד.

מה עושות משפחות שאינן מוכנות לשלם את המחיר הכלכלי אך מתקשות עם הלחצים החברתיים והתרבותיים? יש לא מעט אפשרויות. אפשר למשל להעניק מתנה המבוססת על כישוריי או יכולותיי המקצועיות במקום תשורה כספית.  ישנה כיום מגמה גוברת של חתונות חברתיות (חפשו בגוגל) בה המוזמנים לוקחים חלק בהפקת האירוע ומימושו. ישנה מגמה של גני ילדים האוסרים על הבאת מתנות לימי הולדת (לפחות בגן עצמו) שהרי כמה שמחה יכולה כבר להביא הבובה השלושים של אלזה ואנה או העותק העשרים של סמי הכבאי? האם ציור אישי מהלב או עבודת יד מיוחדת לא גורמת לילד יותר אושר?
ישנן גם משפחות שבצורה מודעת מצמצמות את כמות השמחות אליהן הן הולכות מתוך החלטה שלא להקריב יעדים חשובים יותר בתמורה.
לסיום, אנפץ מיתוס נפוץ. עלות החתונה (או בר מצווה, ברית וכיו”ב) מכוסה על ידי הצ’קים מהאורחים כך שהיא אינה עולה כלום. נכון (אולי), אבל עלויות החתונות של עשרים זוגות החברים שלנו משולמות על ידינו ורק החתונה הבודדת שלנו משולמת על ידם. מכאן, ככל שרמת העלויות הממוצעת של שמחות קרובינו ומכרינו עולה כך המחיר הכלכלי שנגבה ממשפחתנו גבוה יותר, לעתים עד כדי מצוקה אמיתית.
אני תקווה שהמגמות החברתיות ייפגשו עם ההגיון הכלכלי כך ששמחות תהיינה באמת שלמות, מכל הלב וללא מחיר כלכלי כבד מנשוא.

רק בשמחות.

 

הביטוחים וההגנות הכלכליות נמצאים בעדיפות עליונה בניהול כלכלת המשפחה. עם זאת, ההחלטה כנגד מה לבטח וכנגד מה לא הינה החלטה לא פשוטה. מצד אחד, חוסר בביטוח עלול לגרום לקטסטרופה כלכלית ומצד שני, ביטוח יתר יגזול חלק ניכר מההכנסות ומתקציב המשפחה ויפחית את היכולת לחסוך למימוש יעדים.
אז מה עושים? נתחיל להוציא מהמשוואה את המקרים הקלים. המקרים הקלים הם אלה שאנחנו יודעים בוודאות שאם יקרו חס וחלילה יגרמו לנו נזק שלא נוכל לעמוד בו. למשל ביטוחי צד ג’ למיניהם (דירה, רכב), משום שאיננו יכולים לדעת כמה נזק נגרום שלא במתכוון לרכושו של האחר בין אם זו המרצדס החדשה של השכן או דירת הסטודנטים בה אנו גרים בשכירות, הרי שברור שאנו זקוקים לביטוח נגד סיכון כזה. עוד מקרה קל הוא ביטוח נגד הוצאות רפואיות דרמטיות שלא מכוסות בביטוח הבריאות הממלכתי כמו תרופות מחוץ לסל, ניתוחים בחו”ל וכד’. אחרי הכל, לא נרצה שהתרופה שתציל לנו את החיים תהפוך את חיינו לחיי עוני.
מן הצד השני של המקרים הקלים עומדים הביטוחים שמקנים לנו כיסוי נגד סיכונים פעוטי ערך אשר אם יקרו נוכל ממילא לעמוד בהוצאה מתוך התקציב השוטף או מתוך חסכון שחסכנו בצד במיוחד לאירועים כאלה (“חסכון צנצנת”). הדוגמא הטריוויאלית הינה הביטוחים שמנסים למכור לנו למכשירי החשמל, במיוחד אלו שזה עתה קנינו. אלה ידועים גם בכינויים “הרחבת אחריות”. תמורת חצי שקל ליום, או סיסמא שיווקית דומה, ינסה המוכר בחנות או הטכנאי שבא להרכיב את מכונת הכביסה למכור לנו את הביטוח הנוסף.
בכלכלת המשפחה אנו ממליצים להחזיק סכום מסויים מחוץ לתקציב השוטף כדי לתת מענה להוצאות בלתי צפויות (יש שיאמרו שהן צפויות רק שעיתויין אינו צפוי). אני מכנה את הסכום הזה “הצנצנת שמעל הארון”. בצנצנת נשים בין 5000 ל 10000 שקל ונשתמש בה רק כשמשהו נשבר או מתקלקל (חופשה בפריז אינה עומדת בקריטריונים של הצנצנת אבל משקפיים שנשברו כן).
חשוב להקפיד לתקצב את הצנצנת (המטאפורית או שלא) ולמלאה מחדש באמצעות התקציב החודשי, כלומר להפקיד בצנצנת כ 10% משוויה עד שתתמלא שוב (נגיד בין 500 ל 1000 שקלים בחודש).
כמו שאנחנו רואים, הצנצנת נותנת לנו מענה לאירועים הלא צפויים אך לא קיצוניים שאינם מבוטחים וזאת מבלי ליצור לנו הוצאה בלתי צפויה בתזרים החודשי.
ומה עם כל השאר? ובכן זה כבר תלוי בגורמים סוביקטיביים לכל משפחה. יחד עם זאת חשוב לעשות חשיבה בכל עניין ותחום ביטוחי ולנתח את היכולת של המשפחה להתמודד עם אירוע כזה הן מבחינה כלכלית והן מבחינת השקט הנפשי. מרפי הרי לא מתייעץ איתנו מתי להופיע.
בנוסף, חשוב להכיר את הפוליסות שלנו או את אלו שמציעים לנו. זו לא בושה לשאול מה שלא מובן ובמיוחד לשאול על הסייגים של כל פוליסה. תפקידו של סוכן הביטוח שלנו הוא לענות לנו על שאלות אלו. בנוסף, חברות הביטוח מפרסמות את התנאים המלאים של הפוליסות באתרי האינטרנט שלהן.